הזכות למשול
הימין מעולם לא הצליח להשפיע על מערכת המשפט. גם אם יאושרו כל הצעותיו האחרונות, שחלקן פשוט רעות, הדמוקרטיה לא תיסדק ולא תתרסק
אחד המקומות שהימין הפוליטי מעולם לא הצליח להשפיע עליהם הוא מערכת המשפט, וכשכבר ניסה (פרשת "בר-און חברון") הוא נכשל כישלון חרוץ. גם הפעם, ההתנהלות המגושמת והטקטיקה השגויה של הימין הן בעוכריו. במקום לקדם הצעות עקרוניות, מתונות וריאליות יותר, ולפזרן על פני תקופה רחבה כדי להימנע מהצורך בהליך חקיקה מזורז של הצעות פרסונליות, הוא מסתער עם שורת הצעות שחלקן פשוט רעות.
אמנם אין נושאים שהם "מחוץ לתחום", אבל כל הצעה לשינוי במערכת המשפט ראויה לפחות לדיון. אכן, אסור שנושאים שהם בליבת שיטת המשפט ישונו עם חילופי השלטון, ובכל זאת, גם אם כל הצעות החוק העומדות היום על הפרק יאושרו, הדמוקרטיה שנבנתה כאן ב-63 שנות קיומה של המדינה לא תתרסק ואפילו לא תיסדק.
ההתנגדות לרפורמות שיזם שר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן, נבעה בראש ובראשונה מהדרך שבה פעל, שכן חלק מהצעותיו כלל לא הגיעו לשלב שבו התקיים דיון ציבורי לגביהן. השר יעקב נאמן מסתמן כגרסה משוכללת של פרידמן, שהפיקה לקחים וגזרה על עצמה תענית דיבור.
פרידמן ירה לחלל האוויר הצעות בצרורות, ואחר כך התפלא על כך שלא הצליח ליישמן. נאמן מבין שאם יקדים דיבורים למעשים, ויצהיר, למשל, על רצונו לקדם את השופט נעם סולברג לעליון או את
בחינת הצעות החוק שעל הפרק מגלה שלא צריך להתרגש מזעקות כגון "סכנה לדמוקרטיה" ו"פגיעה אנושה בשלטון החוק" שנשחקו עד דק. לא מדובר בכנסת שמנסה להחליש את הרשות השופטת. זהו רק סופו של תהליך שבית המשפט העליון הביא על עצמו.
מאז עידן הנשיא מאיר שמגר החל בית המשפט העליון, עקב בצד אגודל, להרחיב את סמכויותיו, עד שהאקטיביזם השיפוטי הגיע לשיא בתקופת אהרן ברק. בג"ץ ניכס לעצמו סמכויות שמעולם לא הוקנו לו במפורש, כמו ביקורת שיפוטית על חוקים.
גם "עילת הסבירות", שדרכה נבחנת כל החלטה שלטונית וכל מינוי במגזר הציבורי, הפרה את האיזון בין הרשויות. אגב, מי שמסתמן כנשיא העליון המיועד, השופט אשר גרוניס, מסתייג מאוד מהשימוש בעילה זו, "המעצימה את שיקול הדעת השיפוטי ואת אי הוודאות המשפטית". נדמה שבעשור האחרון הציבור מאס בכך, והוא מעוניין שבג"ץ יחזור לגודלו הטבעי, מה שכבר לא יקרה.
אחת ההצעות שעל הפרק מבקשת להחזיר את "זכות העמידה" ליושנה ולצמצמה. מי שהתיר את הרסן ופתח את שערי בג"ץ לכל דכפין היה שמגר. כעת מאוחר מדי להשיב את הסוסים לאורווה, אבל עיקרון אחד בהחלט ראוי לאמץ: אם יש נפגע ישיר מהחלטה שלטונית הבוחר שלא לעתור נגדה, אין סיבה לאפשר לארגונים ולעמותות הציבוריות לעתור במקומו. בכך גם נתרום את תרומתנו הצנועה לצמצום העומס בעליון.
"חוק גרוניס", המבקש לבטל את הדרישה לאופק כהונה בת שלוש שנים מנשיא העליון, אינו חוק רע. מדובר במגבלה מיותרת. מנגד עיתוי ההצעה הופך אותה לכזו שנתפרה למידותיו של גרוניס. חקיקה פרסונלית אינה פסולה משפטית, אך אינה ראויה.
עם זאת, קצת פרופורציות: לא מדובר בחוק הראשון שנתפר למידותיו של אדם מסוים, ולא הימין המציא את הגלגל. מי שצריך להתרגש מהחוק יותר מכולם הוא דווקא אשר גרוניס עצמו, שמקבל חיבוק דוב מהימין ובוודאי חש אי נעימות כלפי חבריו בעליון.
את שיטת הסניוריטי יש לשמר, כדי לשמור על מרקם היחסים של שופטי העליון ולמנוע מהם את הצורך להתחנף לפוליטיקאים שבוועדה לבחירת שופטים. בסך הכל לנשיא העליון יש הרבה פחות השפעה ממה שמייחסים לו, בוודאי כשמדובר בפסקי דין.
בעיית החקיקה הפרסונלית עולה גם בהצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים. במשך שנים שני נציגי הלשכה בוועדה הגיעו מהקואליציה. בעשור האחרון נרקמו דילים בלשכה, שהביאו לכך שלכל צד היה נציג אחד. כעת, בשל יחסי הכוחות בגוף הבוחר, היו אמורים להיבחר שני נציגי אופוזיציה.
הצעת החוק כשלעצמה, שביקשה לקבע מצב שבו הן לקואליציה והן לאופוזיציה יש נציג, היא טובה. הבעיה היא, שוב, בעיתוי ההצעה. הרי ברור שמטרתה לחזק את השר נאמן. מדוע המתינו עד אחרי הבחירות לראשות הלשכה, אז התבררו יחסי הכוחות? כדי לנטרל את הבעייתיות, היה צריך לחכות עד אחרי בחירת נציגי הלשכה.
בסופו של דבר, קשיים משפטיים הביאו לשינוי ההצעה כך שנציגי הלשכה ייבחרו ברוב של שני שלישים. ביחסי הכוחות כיום בגוף הבוחר, התוצאה תהיה זהה. אולם אם לאחר הבחירות הבאות יהיה רוב לקואליציה של שני שלישים, שוב יופר האיזון. ומה הועילו חכמים בתקנתם?
יש לבחון מחדש את שיטת בחירת השופטים בישראל. הבעיה אינה דווקא בהרכב הוועדה אלא בהעדר השקיפות. הדילים בין נשיא העליון לשר המשפטים, שהחלו בימי אהרן ברק, מעולם לא הוסיפו כבוד. אך אם בעבר הציבור לא התעניין כלל בזהות שופטי העליון, כיום הוא מעורה הרבה יותר.
"חוק סער", שקבע שלמינוי שופט עליון דרוש רוב של שבעה מבין תשעה חברי הוועדה, רצה לברך ולהביא לעליון רק מועמדים שבקונצנזוס, אך יצא מקלל כשבפועל העניק לשלושת השופטים בוועדה זכות וטו, מה שגורם לצורך בדילים.
ההצעה לקיים שימוע פומבי למועמדים לשפיטה בעליון ראויה, בתנאי שהשימוע יתקיים לא בפני הפוליטיקאים בוועדת החוקה אלא בפני הוועדה לבחירת שופטים, שדיוניה צריכים להיות פומביים או לפחות מתועדים בפרוטוקול שיתפרסם. הרעיון להעניק זכות וטו לוועדת החוקה בפסילת מועמדים יביא לפוליטיזציה של הליך המינוי. חבל שנתניהו הורה לקבור את ההצעה כולה ולא זיקק את חלקה הטוב.
בימין מבקשים לרענן את השורות בבית המשפט העליון. השופט נעם סולברג, שלא בטובתו, הפך לסמל של בית המשפט העליון החדש. נאמן ואנשי הימין יילחמו בכל הכוח למינויו, וככל שעיתון "הארץ" ימשיך לפסול אותו בשל היותו דתי, "מתנחל" ו"בעל פסיקות מעוררות מחלוקת", כך תגבר האש בעיניהם.
היותו של סולברג מתנחל או ימני אינה פוסלת אותו, השאלה היחידה היא אם הוא ראוי להתמנות לעליון. רבים מעידים עליו שהוא משפטן מצוין, אך האם הוא כה מבריק עד שיש למנותו לעליון כבר בגיל 50 ולקבוע בכך שיכהן בעתיד גם כנשיא בית המשפט העליון? נראה שעדיף שיבשיל עוד מספר שנים במחוזי.
מעבר לכך, דומה שהגיעה השעה שהעליון יהא ייצוגי יותר. מרגע שבג"ץ משמש כפרשן החוקתי ואינו מדיר עצמו מענייני מדיניות שנויים במחלוקת בציבור, עליו לשקף יותר את הרכב החברה בישראל. גם ועדת זמיר לבחינת סדרי הבחירה של שופטים המליצה ב-2001 לתת משקל בבחירה לעקרון השיקוף החברתי. זאת, כמובן, בתנאי שהרמה המקצועית הגבוהה ותכונות האישיות הרלוונטיות קיימות במועמד.
קיים קושי בקביעת מפתח הייצוגיות והמגזרים שיקבלו ייצוג, שכן אין לדבר סוף. בעולם קיימות שיטות שונות לבחירת שופטים, כל מדינה בהתאם למסורת ולשיטת המשפט שלה. אולם עקרון היסוד המשותף לרוב המדינות הדמוקרטיות הוא שהליך הבחירה צריך לתת ביטוי לעמדות ולרחשי הציבור, ובלבד שהשופטים יעמדו כמובן בקריטריון המקצועי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם