אפילו ישראל על הכוונת:
מסע הבחירות בעיצומו
אם הדרום הוא כור מחצבתם של הרפובליקנים, אז דרום קרוליינה היא בסיס הכוח שבו תיקבע זהות המועמד הבא שיתמודד מול ברק אובמה
לרגע קצר נראתה דרום קרוליינה כמדינה שתיתן לפרי את התנופה שהוא זקוק לה. הוא הוביל באחד הסקרים ב-23 אחוז על פני המועמד הבא בתור. הוא יכול היה לדמיין איך מכאן הוא ממשיך לניצחונות הבאים, לפלורידה, לנבאדה. דרום קרוליינה תהיה המדינה השלישית שתצביע בסבב הפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, אך היא הראשונה שתצביע מבין מדינות הדרום.
לא בבחירות הכלליות, באלה המשחק מכור מראש, ולמועמד דמוקרטי אין סיכוי ממשי לנצח כאן, בטח לא לאובמה, בטח לא ב-2012. אבל בבחירות הפנימיות של המפלגה הרפובליקנית יש לדרום קרוליינה מקום חשוב, מכובד. ובהחלט יכול להיות שמכאן תצא הבשורה, מכאן יתברר מי מועמד ומי כבר לא, מי מוביל ומי יכול לפרוש, מי מנצח - כן, אולי יתברר כאן מי המנצח.
מאז 1980 כל מועמד רפובליקני שניצח בדרום קרוליינה זכה בסופו של דבר גם במועמדות המפלגה לנשיאות. רייגן פעמיים, בוש ובוש כל אחד פעמיים, דול פעם אחת, מקיין פעם אחת. גם בצד הדמוקרטי זאת מדינה שבדרך כלל מצליחה לזהות את המועמד הסופי, אך לא באותה דייקנות.
ג'ון אדוארדס ניצח כאן ב-1984 (בזכות ההיכרות המוקדמת, הוא בא מצפון קרוליינה), ג'סי ג'קסון ניצח כאן ב-1988, בזכות קולות השחורים, אך שניהם לא זכו במועמדות. כך או כך, פרופ' ג'ון טורס חישב שהמדינה הזאת היא החזאית המדויקת מבין המדינות שמצביעות בסבב הראשון. למעלה מ-85 אחוז הצלחה, לעומת 68 אחוז לניו המפשייר, ו-59 אחוז לאייווה.
לפני שלוש שנים ניצח ג'ון מקיין בדרום קרוליינה, ויותר מכל ניצחון אחר, זה היה הניצחון שסימן אותו כמועמד המוביל של מפלגתו. מדינה שלא היה לו קל לנצח בה. ניצחון מתוק שלווה בחיוך קצת מריר. בשנת 2000, כשמקיין התמודד כאן מול ג' ורג' בוש על המועמדות, הוא הפסיד. ולא סתם הפסיד, אלא הפסיד באופן מכוער. קמפיין חשאי של שמועות, שקרים והשמצות התנהל נגדו.
אמרו שמצבו הנפשי מעורער, שאשתו מכורה לסמים, שבתו אינה
אבל כשמקיין בא לכאן שוב בשנת 2008, מבוגר יותר, מנוסה יותר, הוא היה גם מקיין שמרן יותר. לפחות כלפי חוץ. פתאום הרבה לדבר על ערכים נוצריים, פתאום התיידד עם מטיפים מסוגו של רוברטסון. במסעותיו ברחבי המדינה, שבהם לווה לעתים על ידי ידידו הטוב הסנטור המקומי לינדסי גרהם, נתקל מקיין בלא מעט בוחרים שביקשו להתנצל בפניו, משכו אותו הצדה, לחצו את ידו וביקשו סליחה על "מה שעשו לך" לפני שמונה שנים.
הקרב המכוער של דרום קרוליינה העכיר את יחסיהם של מקיין ובוש לשנים ארוכות. יש מי שטוען שמקיין מעולם לא סלח, לא באמת. גם לא כשהשניים שיתפו פעולה בעיצוב המדיניות של בוש בעיראק. גם לא לאחר שמקיין סוף סוף ניצח כאן. שמונה שנים מאוחר מדי.
לדרום קרוליינה יש מושלת פופולרית, שמרנית. האישה הראשונה בתפקיד הזה, שהיא גם המושלת הראשונה ממוצא הודי בארצות הברית )לפניה המושל היה בובי ג'ינדל מלואיזיאנה(. ניקי האלי שמה. שמה המקורי: נימרטה ניקי רנדהווה. הוריה סיקים מפונג' אב שהיגרו לאמריקה וגם הצליחו בה יפה. "אקזוטיקה אינטרנשיונל", חברת הבגדים של אמה, הפכה לעסק משפחתי רווחי ומשגשג.
את ניצחונה בפריימריז ואחר כך בבחירות למשרת המושלת, בשנת 2010, היא חבה במידה רבה לשרה פיילין, המועמדת לשעבר לסגנות הנשיא והמלכה של אותם ימים עליזים של תנועת מסיבת התה.
רבים תמכו בניקי האלי, בהם גם מיט רומני, אך רק תמיכתה של פיילין הקפיצה אותה בסקרים ובקלפיות. אלא שפיילין לא מתמודדת לנשיאות, והאלי לא ממש יכולה לשלם את החוב. היא יכולה, כמובן, לתמוך ברומני, אך בינתיים אינה עושה זאת. היא עוד לא הודיעה במי תתמוך.
בסוף אוגוסט עלתה על הבמה בהופעת בחירות מוקדמת של מישל בקמן בדרום קרוליינה. זו הייתה הפתעה. המארח אמר: "השאלה הבאה מבוחרת שעוד לא גיבשה את דעתה ושמה ניקי", הקהל השתהה לרגע כדי לעכל ואז פרץ בתשואות. בקמן הייתה אז בתקופת הזוהר הקצרה שלה כמועמדת, כוכבה דרך, והאלי נראתה לידה כמו סוג של תאומה פוליטית. שתי נשים מטופחות, תקיפות, דעתניות, שמרניות מאוד, וכן, גם יפות, על הבמה. והקהל בעננים. כמו פרי שבא אחריה, גם בקמן ראתה בדרום קרוליינה את המפתח לניצחון. באותו סיבוב באוגוסט, על במה אחרת, מאולתרת, באחד מרחובותיה של העיר קולומביה, אמרה לנאספים ש"דרום קרוליינה היא המפתח לניצחון בדרום, והדרום הוא המפתח לנשיאות ב-2012".
בקמן עמדה על הבמה, מעט מיוזעת, בשמלה שחורה נטולת שרוולים. היא דיברה, בין השאר, על איראן גרעינית ש"אסור שתהיה ". הקהל הנהן, בלי התלהבות. "כי איראן אמרה שאם יהיה לה נשק גרעיני, היא תמחה את ישראל מהמפה". שוב הנהון. לא יותר. מחיאות הכפיים פרצו רק כשאמרה שלעולם לא תתנצל בשמה של אמריקה - כלומר, לא תהיה כמו ברק אובמה.
אחת הנשים שעמדו מאחוריה ואחזה בשלט כחול גדול שעליו נכתב בפשטות "מישל בקמן לנשיאות", לחשה ש"הגיע הזמן שיהיה כאן מישהו עם קצת ביצים", ומיהרה להתנצל על "השפה". שמה אוולין מקורמיק, היא תצביע לבקמן, כבר שוכנעה. גם אישה, גם שמרנית - כמו האלי, כמו פיילין. כמעט כמו פיילין.
בקמן בנתה על דרום קרוליינה, ואחריה פרי, וכשהחלה הפופולריות של שני אלה לאבד גובה, באו שניים אחרים שרוצים להפוך את דרום קרוליינה לקרש הקפיצה שלהם: הרמן קיין, איש הפיצה השחור, שמתמודד כעת בעיקר עם האשמות מתרבות על הטרדה מינית. וניוט גינגריץ', מי שהפך לפתע לשורד האחרון, בקרב שאובמה הדביק לו את התווית הטלוויזיונית "הישרדות", על מועמדות המפלגה הרפובליקנית.
בעצם, כך מתנהלים הפריימריז השנה מתחילתם. רומני יציב, וסביבו מהומה. מועמד בא, ממריא, נופל, כדי לפנות מקום לממריא התורן הבא. מכל אלה, גינגריץ' הוא כעת מי שנראה בעל סיכוי להיות המועמד שיתחרה ברומני מימין. קשה להאמין שעוד ייחשפו שערוריות שקשורות בשמו (כי כולן כבר נחשפו בעבר(, אין סיכוי שיתבזה כמו פרי ויגמגם בעימותים (כי הוא שולט בחומר), אפשר להאשים אותו בהרבה דברים, אבל אף אחד לא יטען שהוא טיפש )כי הוא לא(, הוא בסך הכל מקובל בעמדותיו גם על קהל שמרני (אם כי חייו האישיים הם לא בדיוק מופת של יציבות), הוא פרוטסטנטי, לא מורמוני (כמו רומני). אם מישהו צריך לתת פייט מול המועמד המוביל, אולי זה יהיה גינגריץ'. ואולי זה יתחיל כאן.
אין נשיא רפובליקני בלי הדרום, אין ניצחון רפובליקני בלי הדרום. זה לא חדש, כבר הרבה שנים שהדרום, בדרך כלל, רובו, מצביע עבור המועמד הרפובליקני לנשיאות. לא תמיד זה היה כך. דרום קרוליינה הצביעה למועמד הרפובליקני מאז 1964, למעט חריג אחד - ג' ימי קרטר בבחירות 1976.
קרטר זכה באותה מערכת בחירות בקולות כל מדינות הדרום למעט וירג'יניה.
ביל קלינטון, גם הוא דמוקרט דרומי, מארקנסו, הצליח לנגוס בשליטה הרפובליקנית ב-1992 וב-1996 ולנצח בקנטאקי, בלואיזיאנה, בטנסי )המדינה של סגנו, אל גור( ובמדינות נוספות. אבל בסך הכל, מאז 1968, הדרום הוא אחוזתה של המפלגה שצבעה אדום. ריצ' רד ניקסון אמנם חלק אז קולות עם המועמד הגזעני וואלאס, אך הצליח לחולל מהפכה שתוצאותיה ניכרים עד היום.
הדרום הצביע בפער גדול עבור המפלגה הדמוקרטית בכל מערכת בחירות שבין 1876 ועד 1948 למעט חריג אחד )ב-1928 מועמדם של הדמוקרטים היה קתולי, ולכן פחות הצביעו עבורו(. אחר כך נרשמו סדקים, אך ההצבעה עבור הדמוקרטים נמשכה. לטרומן (1948), פעמיים לסטיבנסון המפסיד (ב-1952 וב-1956), לקנדי (1960), וברוב קטן גם לסגנו ומחליפו לינדון ג'ונסון, ב-1964.
ניקסון היה מי שידע להעריך את הפוטנציאל הדרומי, מי שרקם את ברית הרפובליקנים עם מדינות הדרום - והוא עשה זאת רק אחרי שספג מכה קשה. אחרי שלמד לקח פוליטי מן המהדהדים בתולדות הבחירות לנשיאות.
ב-1960, כאשר התמודד לראשונה על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות כסגנו של הנשיא אייזנהאואר, נתקל בהתנגדות קשה של מי שהיה מושל מדינת ניו יורק, נלסון רוקפלר. סגן הנשיא רצה שהוועידה תכריז עליו כמועמד בלי לחולל מהומות, רוקפלר ידע שסיכוייו לגבור על ניקסון זעומים, אך איים שאם לא יתקבלו תביעותיו בכמה נושאים אידאולוגיים חשובים יצית מחלוקת ויטלטל את הוועידה הרפובליקנית בשיקגו.
הפשרה שאליה הגיעו השניים הושגה ברגע האחרון. שיחת טלפון בהולה, טיסה חשאית של סגן הנשיא לבית המושל בניו יורק לפגישה לילית ארוכה. ניקסון טס, ועוזריו בשיקגו הכחישו, לא משום שרצו לשקר, אלא משום שגם להם לא גילה שהוא נוסע. אחר כך הפיל על צירי הוועידה את ה"פשרה", ושם ללעג את העבודה המאומצת שהשקיעו בניסוח מצע המפלגה, וגם את הנשיא אייזנהאואר שלא ידע על העסקה הנרקמת.
שוב ריחפה מעל הוועידה סכנת פיצוץ, וניקסון שוב נאלץ לקבל החלטה. פה ושם לחץ על רוקפלר להתגמש, פה ושם שכנע את הנשיא לקבל ניסוחים מעורפלים שלא היו נוחים לו. בעניין אחד החליט ללכת עד הסוף: הפרדה גזעית. הוא אימץ את דרישותיו של רוקפלר - שהיה ליברלי הרבה יותר מהמקובל במפלגה ובעיקר בקרב תומכיה הדרומיים בעניין השוואת זכויות השחורים - ועמל קשות כדי לשכנע את צירי הוועידה לקבל אותה. "הערב איבדנו את לואיזיאנה", אמרה אחת הצירות לעיתונאי כאשר הוועידה אישרה את המצע המעודכן. וניקסון אכן הפסיד בבחירות הכלליות בלואיזיאנה, בארקנסו, בג' ורג' יה, גם בדרום קרוליינה. אם היה מנצח באחת מהן, היה מטפס לבית הלבן כבר ב-1960 במקומו של ג'ון קנדי. הלקח נלמד.
בצפון צ'רלסטון, בפינת הרחובות ריברס ונורת'וודס, בקפה המתקרא "ויילד וינג", יושבים ארבעה חברים ומעיינים בתפריט. יש בו הרבה שרימפס, הרבה תרד והרבה מאוד מטבלים וגבינה מוקרמת כמעט מעל כל דבר. לא בדיוק תפריט לחובבי בריאות (גם לא לחובבי כשרות כמובן), גם לא תפריט למתלבטים. מישהו מציע שיבחרו ביחד ויחלקו, אחר אומר שאולי הוא מעדיף לעבור למקום אחר.
בסוף מתפשרים על משהו. "כמו בבחירות? "-כן, "אולי כמו בבחירות". ארבעתם מצביעים למפלגה הרפובליקנית, ורק אחד כבר גיבש עמדה (מיט רומני). בסך הכל, הם מתאימים לסטטיסטיקה של דרום קרוליינה. חודשיים לפני ההצבעה (21 בינואר) וכמעט 70 אחוז מבוחריה הרפובליקנים של המדינה הזאת עוד לא גיבשו עמדה, עודם מתנדנדים: מבין המעטים שכן שגיבשו עמדה, כמעט 70 אחוז אומרים שהם עדיין עשויים לשנות את דעתם.
קארן פלויד, שעמדה בעבר בראש השלוחה הדרום קרוליינית של המפלגה הרפובליקנית, אומרת שאינה זוכרת בחירות כל כך "נזילות". ועוד היא אומרת: "אין לי מושג מי ינצח כאן". מערכת הבחירות הרפובליקנית היא כמו רכבת שדים מהירה. לפני שבועיים וחצי נפל ריק פרי מאחד הקרונות, כאשר גמגם בעימות במישיגן ושכח את שמה של הסוכנות הממשלתית השלישית שבכוונתו לבטל. לפני שבוע התאושש, לפחות חלקית, בעימות בדרום קרוליינה - על חשבונה של ישראל.
העימות עסק במדיניות החוץ האמריקאית. לא בדיוק הנושא המרכזי של מערכת הבחירות הזאת, ובכל זאת, בלעדיו אי אפשר (השבוע כבר נערך עוד עימות בנושאי חוץ וביטחון). פרי ידע שהוא מוכרח להצטיין בעימות הזה, אם יש לו עניין להמשיך במסע הבחירות. ידע ושלף שפן: הוא מציע להוריד את סיוע החוץ האמריקאי, לכל המדינות, לאפס.
משם נתחיל, ואחר כך נראה למי בכל זאת מגיע משהו, אמר. הוא מוכן לסייע, אבל רוצה כל שנה מחדש לבחון את הסכום מלמטה, מ"זירו". גם לישראל? המנחה שאל. פרי לא מצמץ. ישראל היא מדינה חשובה, מיוחדת, אמר, ודאי שנתחשב בזה, אמר. אבל כן, גם הסיוע לישראל צריך להיבחן מנקודת האפס. שני המועמדים רומני וגינגריץ' מיהרו להסכים איתו, לא בהכרח ביחס לישראל, אבל כן ביחס לעמדה הכללית, שתהיה בוודאי פופולרית מאוד בקרב המצביעים הרפובליקנים בדרום קרוליינה, אך תשמש בידי הדמוקרטים כהוכחה לכך שתמיכתם של מועמדי הימין בישראל אינה איתנה.
בכל מקרה, פרי הצליח לחלץ כותרת מהעימות הזה, ולשכנע כמה פרשנים שעוד יש לו מידה של סיכוי, שהמועמדות שלו עדיין לא חוסלה. באוגוסט בא לכאן כדי לפתוח מסע בחירות מעמדה של כוח - הוא היה המועמד המועדף "על הדרום". בינואר יבוא כנראה מעמדת האנדרדוג, וינסה לספק לדרום קרוליינה סיבות לפתוח את המרוץ מחדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם