כדורים
לילה אחד, עשרה ימים לפני משחק הכדורסל הגורלי, התעוררה סימונה אדרי כדי לגשת לנוחיות ולרוע מזלה נתקלה בשד יושב על קצה מיטתה. כל מגדת עתידות יודעת: שד על קצה המיטה פירושו שקץ העולם עתיד להגיע. היא אפילו לא הייתה צריכה לשאול אותו מה הוא רוצה. "כבר ראו לו הכל על הפרצוף שלו", סיפרה מאוחר יותר
בשכונה, התוכניות היו קצת פחות הרואיות - רק לנצח את הילדים מדב גרונר 73 כניסה ב' בכדורגל. כל הסיכויים, למען האמת, היו נגדנו מכמה סיבות:
בדב גרונר 73 כניסה ב' היו 8 בנים. ואצלנו, בכניסה ג', היה יתרון מובהק לבנות. אני, שאולי ודן לא נתנו לסטטיסטיקה להכניע אותנו. "כניסה ב' זה כמו מצרים, ואנחנו - משה דיין", היה שאולי אומר.
במלחמת שלום הגליל הוא נהרג - קפא לנצח במדי צנחן ונכנס לפנתיאון יפי הבלורית והתואר. היינו בני 9 וחצי ושמונת הבנים מכניסה ב' היו כולם גבוהים מאיתנו בראש. "אני מציע מכבים כניסה ג'", אמר דן, כשניסינו למצוא שם לקבוצה שלנו. "זה יביא לנו מזל של מעטים מול רבים".
"אה כן, אולי בית"ר גטו ורשה", אמרתי בהתרסה - רק כי הייתי בטוח שאבא שלי רחוק ממני מרחק של לפחות 18 תחנות אוטובוס, ולא שומע איך אני עושה צחוק מסבתא שלי.
"טוב, שקט שקט", אמר שאולי, "השם יהיה 'הגדעונים' - זה מתחיל בג'". כל מה ששאולי אמר, אנחנו עשינו. קבוצת הגדעונים יצאה לדרך.
המשחק נקבע ל-26 באוגוסט, שבוע לפני תחילת הלימודים, בוואדי. התחלנו באימונים. שוער לא היה - אז שמנו את ענת אחותי הקטנה, שבעיקר ברחה מהכדור (מחמאה ענקית כמובן, לבלון הפלסטיק המכוסה פלסטרים ששימש אותנו).
גם חילוקי הדעות בנוגע לאסטרטגיית המשחק הוסיפו לבעייתיות. המצב לא היה יכול להיראות רע יותר. באחד מימי האימונים, בזמן שנחנו על המדרכה שמענו מרחוק רעש של מנוע משאית.
משאית ברחוב שלנו אומרת רק דבר אחד: דיירים חדשים. הבטנו אחד בשני בדממה, מתפללים לנס - בנים חדשים בכניסה ג'.
ונסים מסתבר מתרחשים לפעמים, או כך לפחות חשבתי בגיל 9 וחצי, בקיץ של 67'. מאחורי המשאית הגדולה השתעלה באבק מכונית פורד מוסטנג ומתוכה יצאו שניים - זהים כמו כפיות תה. גבוהים, שריריים, בני 13 לפחות. מי כמוך באלים אדוני.
בני ואייזיק הגיעו מאמריקה, ההורים שלהם הגיעו לארץ בעזרא ונחמיה - נבהלו מהחול והכולרה וברחו מיד ללוס אנג'לס. ועכשיו, אחרי הניצחון הגדול נזכרו להיות ישראלים. הם דיברו עברית טובה למדי, אבל מבטא אמריקאי קל הסגיר אותם ונתן לכל משפט שיצא להם מהפה תוקף של מומחים.
בערב, ראינו אותם יושבים על הספסל בגינה. שאולי גנב מאחיו הגדול את כל הברלטין ואנחנו ירדנו אליהם, מלאים בחשיבות עצמית ובמשפטים של משלחת מהאו"ם.
"כדורגל?" הביטו בנו בבוז. " באל. איי משחקים כדורסל. בזה אנחנו טובים, ובזה אנחנו מוכנים להתחרות". אבל מי שמע על כדורסל בכלל, יעברו עוד עשר שנים עד
בכניסה ב' יעשו מאיתנו קציצות, ואנחנו נצטרך לספוג את ההשפלה הנוראית עד ל"ג בעומר, כשנאסוף מספיק קרשים כדי לבנות את גאוותנו מחדש. "יס, אבל כאן בישראל לא משחקים כדורסל", אמר שאולי בהתנשאות מהולה בקנאה. "בכניסה ב' בחיים לא יסכימו לשחק".
בכניסה ב' דווקא התלהבו מהאתגר, במיוחד אחרי שגילו שצריך רק חמישה שחקנים, ושלגובה יש יתרון גדול. החוקי שונו, התאריך נשאר וכך גם היריבות, רק שעכשיו היתרון שלנו היה גדול בהרבה. גם כי לבני ואייזיק היה כדורסל כתום וחדש עם ריח של גומי, וגם כי רק הם ידעו את החוקים. הצעד האסטרטגי הראשון שלהם היה ללמד גם את כניסה ב' איך לשחק.
אני אישית חשבתי שזה מטופש כמעט כמו לקבוע משחק כדורגל גורלי מול שמונה בנים שחזקים מאיתנו פי מאה, אבל דן ושאולי אמרו שזה צריך להיות "פייר פייט" (מאז שבני ואייזיק נכנסו לבניין היה להם ממש חשוב ללמוד אנגלית ולתבל את משפטיהם במילים שמתגלגלות על הלשון).
בכל יום, היינו מתאמנים לקראת המשחק הגדול - שעתיים אנחנו ושעתיים כניסה ב'. את הסל בנינו מקורות עץ שגנבנו מהשוק, ואבא של אלי סיסו, שהיה לו סולם, קבע אותו גבוה על קיר הלבנים שבמגרש. ההתרגשות הייתה כל כך גדולה עד שאפילו המבוגרים נדבקו בהתלהבות.
כעבור שלושה שבועות של אימון הרגשנו כולנו שחקני כדורסל שחורי עור גבוהים כמו גליית. בני ואייזיק כדררו, קלעו קפצו והתנגדו לכדור כמו אמנים. הניצחון המזהיר כבר דגדג לי בכפות הידיים.
סימונה אדרי הייתה השכנה הכי משוגעת בבניין. היא הייתה קוראת בקפה, בעלי תה, בעיני שור, בקלפים ובכף היד. רק לקרוא עיתון היא לא ידעה, זה לא הפריע לכל הנשים בשכונה (וגם לכמה גברים שברחו אליה באישון לילה) לפקוד אותה תדיר ולבקש עצות.
לילה אחד, עשרה ימים לפני המשחק הגורלי, התעוררה סימונה כדי לגשת לנוחיות ולרוע מזלה נתקלה בג'ין יושב על קצה מיטתה. כל מגדת עתידות יודעת כבר מיומה הראשון במקצוע: ג'ין על קצה המיטה פירושו שקץ העולם עתיד להגיע. היא אפילו, ככה טענה, לא הייתה צריכה לשאול אותו מה הוא רוצה. "כבר ראו לו הכל על הפרצוף שלו", סיפרה מאוחר יותר. עשרה ימים לפני שהיינו אמורים לעשות היסטוריה - הגיע סוף העולם.
באופן אירוני במיוחד, התאריך לסוף העולם היה ה-26 באוגוסט. כולנו נעמוד במעגל מסביב לגינה, נחזיק ידיים וברגע אחד נפסיק להתקיים. השמועה על קצו של העולם התלקחה כמו אש בשדה קוצים. בהתחלה היו רבים שביטלו בבוז את הסיפור על אודות הג'ין האמיץ שברח ממלכת השדים בחסות הלילה, והזהיר את סימונה לבל נופתע כולנו כשהעולם ייגמר.
מי שהאמין יותר מכל היו דווקא נאג'י ונדיה, הוריהם של בני ואייזיק, שכבר מיהרו לברר אצל קרובים בנהריה אם אפשר יהיה ללון אצלם עד שסוף העולם ייגמר.
בכל יום, כמו מכת בכורות, נדבק עוד בית בבהלת הנבואה. רוחל'ה רייכמן הייתה צועקת מהחלון בעברית משובשת "לאכול לשתות, מחר ימות", אימהות מבוהלות היו קונות בסתר כמות כפולה של אורז, רק למקרה שילדיהם ישרדו את הנורא מכל.
אצלנו בבית היו העסקים כרגיל. אבא אמר שהוא חווה סוף עולם אחד באושוויץ ואינו מתכוון להיכנע פעמיים. יומיים לפני המשחק, עוד הייתה בלבנו תקווה כי הוא יתקיים בכל זאת בשעות הבוקר, לפני שסוף העולם יגיע. נשחק, ננצח, ונעלם למיליון רסיסים באושר עילאי.
לבני ואייזיק היו תכניות אחרות: יומיים לפני המשחק הם נעלמו בענן אבק כשמכונית המוסטנג שלהם עמוסה בציוד. ללא האחים ששון, ללא הכדורסל הכתום שלהם, לא נותר לנו אלא להמתין לסוף העולם בשעמום.
יתרון אחד עדיין נותר - קיבלנו אישור לזלול גלידות, שוקולדים, מסטיקים במבליק וכל מה שמתחשק. אם סוף העולם עומד להגיע, לפחות נקבל אותו על בטן מלאה.
בבוקר ה-26 באוגוסט, קמה סימונה אדרי בשעה ארבע. היא הדליקה נרות, שרפה נענע ולואיזה והסתובבה ברחבי ביתה, מנסה לשכנע בפעם האחרונה את השדים שלמטה לוותר, אבל נכשלה.
בצר לה פנתה להכין תה ועוגיות - סעודת מוות מתוקה.
בשעה עשר וחצי בדיוק, התחילו להתאסף אנשים בשכונה. בהתחלה באו סימונה אדרי וילדיה, וגם אחותה ריימונד. רוחל'ה, אדון בביוף, חנה וניסים ההורים של שאולי, אני ואחותי ענת, דן ואחיו אהוד, עמוס ואלי סיסו. לאט לאט נוצר מעגל ענק, תושבים בודדים העדיפו לקבל את סוף העולם בסלון ביתם.
החזקנו ידיים. שלי הזיעו, והחליקו מהיד של ענת כל הזמן. הבת של סימונה התחילה לבכות, ועוד תינוק נדבק בבכיה וצווח. רוחל'ה רייכמן נראתה כמי שכבר בכלל לא איכפת לה שהעולם שלה ייגמר, במילא לא היה בו שום דבר טוב.
עצמנו עיניים חזק. הלב שלי דפק בעוצמה, התייבש לי הפה. דיברתי אל הג'ין מהמיטה של סימונה אדרי, קיללתי אותו, כעסתי. למה לא יכולת לגמור את העולם בראשון לספטמבר, יכולנו ככה לדלג על בית הספר ולהישאר אלופי דב גרונר בכדורסל לנצח.
פתאום, התחיל לגרד לי בגב, גירוד איום ונורא. הגוף שלי התחיל להתפתל מעצמו. שמעתי את דן לוחש לשאולי: "אריק כבר מתחיל להיעלם". כאחוז דיבוק, ברחתי מתוך המעגל, רצתי אל הוואדי, נשכבתי על האדמה וגירדתי את עצמי עד זוב דם. נרדמתי.
כשהתעוררתי השמש כבר החלה לשקוע, והשקט בשכונה היה מקפיא. "סוף העולם שכח אותי בוואדי", חשבתי לעצמי, "ועכשיו עליי לשרוד לבד כמו רובינזון קרוזו". עד הערב שכבתי על הגב, משותק מפחד, רעב כמו כלב, צמא ועייף. דמיינתי איך היה נראה הערב הזה לולא סוף העולם. מנופחי חזה היינו מתהלכים ברחוב, אלופי כדורסל.
מרחוק שמעתי קריאות. "אריק, אריק", צעק מישהו והייתי בטוח שאלו הזיות. הקולות הלכו והתחזקו - ענת ,שאולי, דן קוראים לי. פתאום, הם הופיעו מעלי. "אריק איפה אתה??מהבוקר אנחנו מחפשים?"
"גם אתם שרדתם את סוף העולם?", שאלתי, מתקשה להאמין.
"לא סוף העולם, ולא אגוזים", אמר שאולי. "סימונה אדרי סתם משוגעת".
67' נגמרה. לא כמתוכנן. משחק הכדורסל הגורלי נדחה לסוכות. הפסדנו. אבל יום אחרי המשחק אף אחד לא זכר את זה בכלל. את סימונה אדרי שלחו לקרובים בקריית אתא כי בעלה התבייש בה.
בני ואייזיק חזרו לאמריקה, שם העולם אף פעם לא מאיים להיגמר.
גדלנו, בגרנו. שאולי נהרג. והעולם המשיך. מספיק זמן בשביל שאכתוב את הסיפור שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם