אפשר לקיים מצוות בלי להיהרג
אם הרבנים הראשיים לישראל יכולים למצוא היתר כדי לשבת בטקס צבאי כאשר נשים שרות, גם תלמידי הרב לבנון יכולים
התבטאות זו חשפה את התפר הדק שבין הנאמנות חסרת הפשרות לחוקי ההלכה, לעומת חוקי המדינה. כמו במקרים בהם מתנהגים לפי שורת הדין, כולם, כך נראה, הולכים להפסיד.
אם נלך אחורה בזמן נוכל להיזכר בקולות דומים שנשמעו בתקופות אחרות. גם אם לא נזכיר את המושג 'דין מוסר', שהיה פופולארי בתקופת רצח רבין, אנו יכולים למצוא שימושים במושג "ייהרג ובל יעבור" גם בהקשר של אירועי ההתנתקות בקיץ 2005.
למי שלא מבין על מה המהומה – "ייהרג ובל יעבור" הינו מושג הלכתי האומר כי על כל העבירות שבהלכה מותר לעבור בשעת הדחק, חוץ ממספר עבירות חמורות וספציפיות (שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה).
השימוש במושג משדרג את נושא שירת הנשים מדבר פעוט וחסר חשיבות (שנתון ממילא במחלוקת פוסקים) לנושא שבשמו אנשים הולכים להישרף באינקווזיציות על קידוש השם. צחוק הגורל הוא שיום לאחר פרסום הדברים, נמסרו מצה"ל נתוני גיוס שמהם עולה כי לא מעט צעירים דתיים, ביניהם ככל הנראה גם תלמידיו של הרב לבנון, כובשים את שדרות הצבא.
אם כן, כפועל יוצא מהחלטת הצבא ומדבריו של הרב, הרי שבתקופה הקרובה הצבא יצטרך להקים מדורות ענק, או לחדש את מלאי כדורי הרובה שברשותו.
אם נחזור להיות רציניים פולמוס "שירת הנשים" שהתעורר בזמן האחרון הוא לא סיטואציה מקומית שהתרחבה למימדי ענק בגלל סיקור תקשורתי אלא סימן לשינוי, מבורך אמנם אבל קצת בעייתי של התחזקות אמונית במגזר הדתי.
פתאום, הפרדת מינים בגיל צעיר הכבר אינה נושא שמבוצע ברחובות מאה שערים או בקווי המהדרין, אלא גם בבתי ספר ממלכתיים דתיים המבקשים להפריד בין בנים ובנות בגני חובה או בבית הספר היסודי.
המתחזקים, המכונים בעגה המקומית 'חרד"לים', מפרים את הסטאטוס קוו שהיה מוסכם מאז ומעולם בציבור הדתי לאומי ויוצרים מציאות חברתית אחרת במגזר – אנחנו הדתיים, ומי שלא מסכים עם הדרך, זוכה לכינוי "ליברלי" במקרה
מאז ומעולם דגל הציבור הדתי לאומי בהשתלבות בחיי המעשה. שלא כמו אחיהם החרדיים, המסתופפים בצילה של תורה כחממה, דגלו כל אבות הציונות הדתית, כולם רבנים בעלי שיעור קומה, ביישום הרוח בעולם המעשה ולא להישאר כל היום בעולם האצילות.
כל חייל דתי ידע תמיד כיצד לשמור על אורחות חייו ועל ההקפדה בקיום המצוות, גם אם לפעמים הוא צריך להתפלל מנחה על חשבון הזמן הפרטי שלו, ולא על חשבון זמן מטכ"לי. גם רוב המפקדים, המכירים את איכויות החייל הדתי, ידעו שלא להעמיד את החיילים הדתיים במצבי קונפליקט בבחירה בין אמונותיו הדתיות לבין חוקי המדינה והצבא.
התחזקות דתית היא אמנם דבר מבורך, אבל יש להבין כי גם כאשר אדם מחפש להקפיד, הוא אינו יכול לאכוף על הסביבה שהוא נמצא בה לנהוג כפי החמרתו. אם הרבנים הראשיים לישראל (החרדיים), שכבוד תורתם במקומם מונח, יכולים למצוא היתר כדי לשבת בטקס ממלכתי או צבאי כאשר נשים שרות ואינם מתעסקים בשירה עצמה אלא בממד שעצם נוכחותם מוסיף לטקס, גם תלמידי הרב לבנון יוכלו לשבת באותו הטקס.
אולי במקום לנסות להתחמק מהטקס, כדאי להם לבדוק בפעם הבאה האם וכיצד הם יכולים להשפיע על תוכנו.
הכותב היה כתב במדור יהדות ב-nrg מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם