עניי עירך קודמים
התקשורת מאוד מתעניינת בחוקים הדרקוניים נגדה ובמצב הסלבס, אך בינתיים פועלים בחיינו ללא הפרעה חוקים איומים נגד חסרי כל
למשל החוק הקובע שכל מי שמקבל קצבת הכנסה - כלומר דמי תת-קיום מינימליים, לאחר שמיצה את זכותו המוגבלת לקבלת קצבת אבטלה - מחויב לקבל כל עבודה שתוצע לו, בלי קשר להכשרתו, לנטיותיו או לניסיונו הקודם. אם לא כן, תישלל ממנו קצבת הסעד, כלומר הוא נידון לרעב. מטעם המדינה.
התוודעתי לחוק זה לאחרונה בזכות ידידה אקדמאית, אם חד-הורית בוגרת אוניברסיטת בר-אילן, שעבדה במשך כשנה בפעוטונים למיניהם, בהיעדר אלטרנטיבה אחרת, ודווקא הצליחה יפה בעבודתה בגלל גישה נחמדה ואוהבת לילדים. אולם בשל שינוי במתכונת הגנים העירוניים בעיר שבה עבדה, השתנה ניהול הצהרונים, והיא מצאה עצמה בחוץ.
לאחר כמה חודשים שבהם לא הצליחה למצוא עבודה סבירה, מצאה את עצמה בלשכת התעסוקה העירונית, כשהיא חותמת על הטופס הנדרש לקבלת קצבת הכנסה. בסך הכל 1,400 שקל לחודש, בנוסף ל-1,500 שקל שהיא מקבלת כדמי מזונות. מזה מצפה המדינה שיחיו היא ובתה הקטנה בת השלוש.
אבל לא בתת-קצבה הזעומה שלה אני בא לעסוק כרגע, אלא במשהו אכזרי ונואל הרבה יותר. גם את הסכום הפעוט של 1,400 שקל לחודש מבקשת המדינה לשלול ממנה עכשיו, משום שלא נענתה לדרישה לעבוד בעבודת ניקיון שהציעה לה הלשכה.
כן, זה מה שקובע חוק התעסוקה: אם הגעת למצב שבו אתה נזקק לקצבת הכנסה - שפעם הייתה קרויה קצבת סעד - אתה חייב לעבוד בכל עבודה שהיא. לא חשוב אם אתה אקדמאי, למשל, כמו הידידה שלי; לא חשוב אם עסקת כל חייך בעבודות אחרות לגמרי.
במקום לנהוג באנושיות מינימלית ולקבוע כי כל אדם יצטרך לעבוד בעבודות שהן בתחום הכשרתו וניסיונו או קרוב להם - ואם לא, המדינה בצער גדול ובהתנצלות גדולה תשלם לו את הסך המינימלי של קצבת הסעד ההכרחית לחייו - קובעת המדינה, מתוך השקפה משפילה, אטומה ומטומטמת באורח בל ייאמן, כי מי שלא יסכים לעבודות דחק, ויהיה זה פרופסור, מוזיקאי או רקדנית ענוגה, פשוט לא יקבל כסף כלשהו וייחשף לחרפת רעב.
כן, כאן, במדינת היהודים שלנו. ואף אחד לא מתנצל. ואף אחד לא טורח לשנות את החוק. הרבה יותר מעניין להתעסק במצוקתה כביכול של אורלי קסטל-בלום, שעד כמה שהבנתי עומד לרשותה סכום של מיליון שקל וחצי בבנק אחרי שמכרה את דירתה (לא לכל אחד יש דירה למכור), והיא גרה עכשיו בדירה שהיא שוכרת ב-7,500 שקל לחודש, ובנוסף לכך, אין לה עניין כלשהו לעבוד כמורה בסדנאות כתיבה למיניהן. לא חס וחלילה בעבודות ניקיון.
אז נכון שאורלי קסטל-בלום היא סופרת קומית מחוננת ליודעי ח"ן בלבד (כלומר, כדי לקלוט את הבדיחות הקיומיות שלה צריך להיות בעל תדר שמיעה מעודן), אבל מותר לשער שרוב קוראי הראיון שלה ב"סופשבוע" לא הבינו בכלל את הממד הקומי של המופע שלה. תאמינו לי, קסטל-בלום צוחקת עלינו ועל עצמה ועל העולם. האם החד-הורית, לעומת זאת, גיבורת רשימתנו, לא צוחקת בכלל.
איך כתב פעם ברטולט ברכט: "אמר המשורר קין: איך אכתוב שיר ואינני מפורסם? " כלומר, אם אף אחד לא מכיר את השם שלי, מי יתעניין בשיר שלי? ובאותה מידה יכולה האם החד-הורית שלנו לומר: אם אף אחד לא מכיר את השם שלי, מי יתעניין במצוקה שלי?
מבחינת העולם, אפשר לשלוח אותה לעבודות ניקיון, גם אם היא בוגרת לימודי ספרות באוניברסיטה, ובהחלט להרעיב אותה, אם היא מסרבת לעבודות הניקיון. עליה אף אחד לא שמע. לכן אפשר להתעמר בה ולהתעלל בה בסתר באמצעות לשכות התעסוקה, הפועלות על פי חוק, כמובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם