פספסת ישראל, חייכי למצלמה
לא ברור מה מנסה משה קצב להשיג בבקשתו לדיון נוסף בבית המשפט העליון, אבל בטוח שגם הפעם הבדיחה תהיה על חשבוננו
האם משה קצב מושך זמן או שבאמת המילה האחרונה עדיין לא נאמרה - מה דעתכם?
בואו לדבר על זה בדף הפייסבוק שלנו
זה קרה במסיבת העיתונאים הראשונה, זו עם העיניים הרושפות והאצבע המונפת – אז היינו בטוחים, בזמן אמת, שלא בנשיא מכהן אנחנו צופים, כי אם באלי פיניש.
זה קרה במסיבת העיתונאים השנייה בקריית מלאכי בת השלוש שעות, שלאחריה התפטרו אנשי יחסי הציבור של הנשיא. זה קרה כשהנשיא לשעבר התפרץ לדברי שופטי בית המשפט המחוזי בעת הקראת פסק דינו, וזה היה כשתיקן בהכרעת הדין בערעור את השופט ג'ובראן כשזה טעה, רחמנא ליצלן, כשאמר שקצב התראיין בעבר לערוץ 2.
באופן אירוני, אגב, יש בדוגמאות האלה דווקא כדי להעיד על הנואשות, על חוסר המודעות, על הנטייה הילדותית להאשים את כל העולם מלבד את עצמך, ובעיקר – על ההתנהלות האובססיבית, הסדרתית שגם קורבנותיו של קצב העידו עליה.
ההחלטה האחרונה של קצב לבקש דיון נוסף בבית המשפט העליון בהרכב מורחב, לאחר ששישה שופטים שדנו בעניינו בשתי ערכאות שונות קבעו פה אחד כי הוא אשם במעשיו, היא עוד פרק מוזר בפרשה, המצטרף לאחיו מלמעלה. והתחושה היא, גם כאן, שהבדיחה היא על חשבוננו.
ערך חשוב במערכת הצדק הוא "ליתן לנאשם את יומו בבית המשפט", שכן אם בכוחה של המדינה לשלול חירותו של אדם, מן הראוי שכל אופציות הערעור והדיון יהיו פתוחות בפניו
לאחרונה מתרבות הביקורות על הסחבת בבתי המשפט ועל כך שטחנות הצדק טוחנות לאט מדי, אולם פעמים רבות האחראים העיקריים לכך הם המתדיינים עצמם ועורכי הדין שלהם, שמגישים בקשות שונות ומשונות, וששמים להם למטרה להשיג, באמצעות עיכוב ההליך או דחייתו, יתרונות שונים.
סביר להניח שגם הנשיא לשעבר ועורכי דינו יודעים שקיים סיכוי נמוך ביותר לכך שהבקשה לדיון נוסף תתקבל, וכי מוטיבציות אחרות – משפחתיות וחברתיות – עומדות מאחוריה.
אך האומנם מוטיבציות אישיות אלה הן סיבות מספיקות כדי להעמיס שוב על המערכת המשפטית? להגיש עוד בקשה? להאריך עוד את המערכה? לחייב עוד שופט לקרוא, לפסוק ולנמק את המובן מאליו? והכול על חשבון כספי הציבור?
יש לקוות כי ההחלטה בבקשה האחרונה תשמש חותם ברור וסופי לפרשה, וכי יובהר מעתה והלאה כי הרעיון "ליתן לנאשם את יומו בבית המשפט" - אין משמעותו ניצול ציני וחסר סיכוי של כל ההליכים האפשריים הפתוחים בפניו. כפי שכל ילד וילדה לומדים - כך גם על קצב, עורכי דינו ונאשמים מפורסמים נוספים לדעת: יש גבול לכל תעלול.
הכותבת היא עורכת "זמן תל אביב", עורכת דין וסטודנטית לתואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם