סיפור שמתחיל בשמאל ונגמר במפץ התקשורת
כדי להעביר חוק אכזרי ולא אנושי כמו החוק שמגביל את בג"ץ, צריך להפחיד את העם ולהסיח את דעתו. החוק ימנע מאיתנו לעתור בשם החלש
רק אחרי יום הצילום ראיתי, באותו ערוץ עצמו, סרט תיעודי שנקרא "אפילוג" שעניינו באנשים קשישים בערוב ימיהם שמספרים על ההתייחסות שלהם למוות הקרב ובא. באופן מוזר, כל הקשישים האלה שייכים למחנה השמאל (שולמית אלוני, אורי אבנרי, יוסי שריד), ואפשר היה בהחלט לאחד את סרט ההכנה למוות עם הסדרה על דעיכת השמאל, לחסוך מהציבור עוגמת נפש פעמיים, ואולי גם לשלם יותר לינשופים. מגיע להם.
ואיך לא תחמול על עורך הסדרה על השמאל החביב הזה, שכדי למשוך עוד קצת את הסדרה שלו הוא מראיין גם את השמאלני הידוע אהוד ברק, מתוך סיכון מחושב שקרל מרקס עלול להתהפך בקברו ולעבור לקבר שברק חפר למפלגת העבודה.
הבמאי רון כחלילי, יהודי שאני מאוד מעריך, מתעקש, כמו מראיינים אחרים שבאים לראיין אותי בכפר שלי, שננהל את השיחה שלנו על השמאל הישראלי תוך כדי מסע כומתה בפרדסים ובשדות שמאחורי ביתי, וכבר כשאנחנו מדשדשים בפרדס הצעיר שלא עשה רע לאיש, הוא מתעקש שאגיד לו למה לדעתי אני שמאלני. "רק משום שהלב נמצא בצד שמאל" אני ממלמל את התשובה הקבועה שלי לשאלה המדכדכת הזאת.
"אתה יכול להרחיב?", "אין יותר שמאל וימין בעולם. יש רק למעלה ולמטה", הרחבתי. ואכן, אין לי כל ספק שיותר ממה שאנחנו מחנה השמאל, אנחנו מחנה הלמטה. מאוד למטה. למטה כל כך הרבה זמן עד שכבר אנחנו אפילו קצת נהנים כשדורכים עלינו. תפקידם הלא רווחי, המתסכל ולפעמים אפילו מסוכן של אנשי הלמטה, הוא קודם כל לחשוף את השחיתות, האטימות וגסות הרוח לב של אנשי הלמעלה, דבר שיכול להחליש את המפלגה ואולי אפילו להעיף את השלטון ביחד עם השיטה הרקובה שלו; וגם - וזה אולי חשוב יותר - להגן על המושפלים והמפוחדים שנמצאים אפילו למטה מהם.
כדי להעביר חוק אכזרי ולא אנושי כמו החוק שמגביל פנייה לבג"ץ, צריך קודם כל להפחיד את העם ולהסיח את דעתו: חמש שנים וחצי של עיסוק אובססיבי בבולבול של הנשיא ובבורר של הזמרת, ואחרי שהילדים קצת השתוללו בקיץ בסדרת ההפגנות שלהם, שאולי גם היא הייתה איזו תוכנית מציאות נועזת שכל משתתפיה הודחו, כמה מעניין יכול כבר להיות עוד חוק רע שיעבור ורק מעטים מבינים או רוצים להבין האכזריות שבו.
החוק החדש של יעקב נאמן ולהקתו ימנע מאיתנו לעתור לבג"ץ בשם החלש והנכבש, האומלל והרש, שיידרשו לעשות את זה בעצמו, וקודם כל לשלם סכומי עתק לתובעים הממלכתיים. על כל או.ג"יי סימפסון שהצליח לרצוח את גרושתו ואת החבר שלה כי היו לו עשרה מיליון דולר לעורכי דין ערמומיים, קיימים בעולמנו בכל רגע נתון עשרה מיליון חפים מפשע שלעולם לא יקבלו משפט צדק משום שאין להם גרוש על התחת ובדרך כלל הם גם משותקים מרוב פחד.
רון נותן לי הפסקה בראיון על מצב השמאל, ומשחרר את הפרדס, כדי שנדבר על חוק לשון הרע, שכמו בנשיקה צרפתית עסיסית, הלשון יודעת מה לעשות, אבל הבעיה היא מה עושים עם האף. והחוטם הזה הוא העיתונות שמרוב חיכוך וזילות הפכה למפלצת, לזונה בשוק שלכולם מותר לקלל אותה. מתי בפעם האחרונה קראתם או צפיתם באיזו אמירה אמיצה ומדויקת של עיתונאי אמיץ שלא קוראים לו רביב דרוקר בערוץ המפרפר שלו, וכנראה שגם הוא ייעלם בקרוב לטובת העונה השנייה של תוכנית ריאליטי חדשה שאולי יקראו לה "מעוברות" שתעקוב אחרי זוגות שהתעברו בתוכנית "61 ימים של אהבה" עם שלושה שופטים שמקשיבים לדופק של העוברים ובוחרים את העובר ששר הכי יפה.
כבר עכשיו מחלחל תהליך שילך וישתכלל בעתיד הקרוב שבו התקשורת תהיה מורכבת מפליטי תוכניות ריאליטי, דוגמניות, זמרים וזמרות, קשרים בין שלטון לעיתון, כתבי חצר ורכילאים, ואולי לא הכל רע בחוק לשון הרע, אם הוא מזעיק בדקה ה-90 את מיעוט אנשי התקשורת הלוחמים והישרים שנרדמו בשמירה ונתנו לתקשורת להיות כל כך שנואה ומזולזלת.
ולכן, באותו הזעם המוצדק שבו אנחנו נלחמים בחוק שרוצה לסתום לנו את הפה, אנחנו צריכים גם לעבור בדיקת פה דנטאלית רצינית, שאחריה עלינו להילחם עד חורמה גם על החזרת אמון הציבור במילה הכתובה, המצולמת והנגלשת.
והנה לכם משהו שלא אמרתי לרון בראיון לסדרה על השמאל, השם ייקום דמו, כי גם יש גבול לכל חשיפה: לפני כשנה נתקפתי בוקר אחד בהתקף בושה מהמקצוע שבחר בי, ובלי לחשוב פעמיים, תלשתי בזהירות את השלט "עיתונות" שהיה דבוק לזגוגית הרכב שלי שנים רבות מדי, ושנתן לי בעיקר את הפריבילגיה לחנות בחינם בבית סוקולוב.
אז נכון שאין לי שום מדבקת מקצוע מעל ההגה, אבל עכשיו גם שום דבר לא מסתיר לי את הכביש ואני רואה טוב יותר ורחוק יותר בנהיגה, מה שאולי מציל גם כמה בני אדם, שזה אולי התפקיד החשוב ביותר של שרידי השמאל המצומצם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם