הלב בתוניס, הגוף בישראל
האוכל ימלא את הגעגועים והנתינה תרגיע את הכאב. אלו הן שתי הנקודות אותן החליטה להציב מולה, כדי שלא תשתגע. אם תעבוד ללא סוף ותעניק את עצמה לאחרים, תוכל להתמודד עם הקיום המנוכר הזה ואולי בסוף אפילו תתרגל אליו. כך תוכל להודות על גן העדן בו גדלה ולהעניק ממה שחוותה וידעה לאנשים החדשים בחייה
היא הייתה בת עשרים ואחת וכבר שבועיים, מאז הגיעה לארץ ישראל מהאי דז׳רבה בתוניס, לא הצליחה לנשום כמו שצריך. באי בו גדלה היו אולי שלוש מכוניות ואוטובוס אחד, כך שלא ידעה מהו אוויר מפויח. כל המשפחה הייתה צריכה להתרגל. הכל קרה כל כך מהר והרי דור אחר דור חיו להם בשלום על האי יהודים וערבים. הם למדו באותו בית ספר וכמה מחברותיה הטובות היו ערביות.
עכשיו הגיעה למדינת ישראל כי ההרמוניה התפוצצה ברגע אחד - ישראל הפציצה בתוניס. כך איבדה חלק ממשפחתה בטבח הנורא ההוא בבית הכנסת, וברחו לארץ. אחיה ברחו לצרפת. היא עוד לא ידעה איך היא אמורה להגיב או מה עליה לעשות, הכל היה כאוטי.
היא התישבה בספסל תחנת האוטובוס ועצמה את עיניה להרגיע את הסחרחורת. עגלת השוק המלאה עמדה לצדה כשחיכתה לאוטובוס. גם אליו כבר למדה להתרגל בימים האחרונים. היא הקפידה ללכת לשוק בכל יום כדי להביא מצרכים טריים. בכפר כל מה שהייתה צריכה לעשות היה לצאת לשוק המקומי ברגל וללכת אחרי הריח. כאן לא הריחו הדברים אותו הדבר ועוצמת הטעם הפכה לעמומה. תחושות הגעגוע נשאו אותה לזיכרונות הבית שעזבה. היא נזכרה בדייגים שהיו נכנסים לים הנוצץ עם ענפי עץ דקל ותוקעים אותם בים כדי ליצור רשת מלאכותית. הדג היה יוצא חי מהמים. היא הייתה אוספת אחד ומביאה לאמה כדי להכין ארוחת צהריים. בתוך דקות היה הדג מוצא את עצמו בתוך רוטב חריימה מהביל. אריסה שומנית בניחוח כוסברה, מבעבעת ברוטב אדום חזק שהוכן מעגבניות ופלפלים שיובשו בחצר על סדינים גדולים. הכל נטחן ביד במכתש ידני.
אביה היה חוזר הביתה בצהריים כדי לאכול ולנוח. הוא היה הקצב השכונתי. את החלקים הכשרים היו שומרים לעצמם, את האחרים נתנו לערבים. בתמורה, אלו נתנו להם את כל הטוב מעצי הדקל המופלאים שהניבו מהם אינסוף הנאות. פירוק בשר היה המומחיות שלה בזכות השעות הרבות בהן צפתה באביה. מלאכת ניקוי החלקים הפנימיים הייתה האהובה עליה מכולם. לעיתים קרובות הכינה אותם בשיפודים צלויים בתנור החימר שבנתה. את אותם חלקי פנים לא הצליחה למצוא כאן.
אחרי המתנה של עשרים דקות, הגיע האוטובוס והיא עלתה. אפילו הנסיעה הייתה שונה עבורה, והרי נסעה על אוטובוס מספר פעמים בחייה. אך הקירור באוטובוס עזר לה להרגיע את הסחרחורת. היא עצמה את עיניה וקרן שמש עברה על עפעפיה. היא נזכרה בעיגולי התמרים השקופים ובגרעין השקט שצף לו בתוכם, כמו אליפסות זכוכית זהובות מלאות בדבש. היו לה תמרים שקנתה בשוק, אמנם לא שקופים אך עסיסיים דיים. אותם היו אוכלים לארוחת הבוקר המסורתית עליה הקפידה כל כך. היא קנתה דגנים, חיטה, שעורה, עדשים ודוחן. אותם הייתה קולה במחבת על גחלים, כאן הכינה אותם על הגז. את כל אלו טחנה וניפתה ושמה בחבית. כל בוקר ערבבה את העיסה עם שמן זית וכל המשפחה הייתה מתיישבת לאכול תוך טבילת התמר בעיסה. כך בוודאי ישמרו על הבריאות חשבה לעצמה. היא הגיעה לתחנה, ירדה מהאוטובוס והחלה סוחבת את העגלה הכבדה אחריה למקום החדש שהיא אמורה לקרוא לו בית.
היא גרה עם הוריה בשיכון בבאר שבע. לא הייתה חצר ולא ים. החברים, המשפחה והקהילה הכל כך מאוחדת התפזרו במקומות שונים. העלייה הביתה עם העגלה הפכה לקשה מנשוא. הבישול הפך להיות התחביב שלה והיא חיכתה לחזור הביתה ולבשל. הריחות העמומים הזכירו לה את הבית והרגיעו את הדופק.
היא החלה בהכנות לערב שישי. הבצק של החלה כבר הוכן בצד וחיכה להיכנס לתנור. היא נזכרה איך אמה הייתה שולחת אותה למשפחות כהנים באי לחלק להם חלה טרייה שנאפתה בתנור הפרנה בחצרם.
זו נחשבה לברכה והיא כבר הרגישה אותה כשרצה אל ביתם במעיין ריחוף הרמוני. עד כדי כך חייה היו תמימים.
את החלות היו מכינים בכל יום בתנור הפרנה, כד חרס ענק אותו הניחו בתוך פינה עם טיט וקשרו בברזל כדי שלא יתפרק מהחום. הם הדליקו אותו מקליפות הגזע של עצי הדקל שקנו מהערבים. לאכול אוכל שבושל בחימר, מרגישים את הטבע באוכל. עכשיו הייתה צריכה להתרגל לאכול אוכל שבושל בנירוסטה, זה לא הרגיש בסדר. היא הבינה שכדי להתגבר על הגעגועים המדממים האלו, תצטרך להסיח את דעתה.
האוכל ימלא את הגעגועים והנתינה תרגיע את הכאב.
אלו הן שתי הנקודות אותן החליטה להציב מולה, כדי שלא תשתגע. אם תעבוד ללא סוף ותעניק את עצמה לאחרים, תוכל להתמודד עם הקיום המנוכר הזה ואולי בסוף אפילו תתרגל אליו. כך תוכל להודות על גן העדן בו גדלה ולהעניק ממה שחוותה וידעה לאנשים החדשים בחייה.
היא החלה לטפל בתינוקות. טיפול מסור, אוהב ומוחלט. כל מכאוב שחוו ידעה לאבחן ולטפל בו דרך האוכל. היא הכירה את בעלה לעתיד ובנתה לעצמה משפחה. לאורך כל היום ליוו אותה המאכלים והטקסים אותם אהבה, וכך חזרה בדמיונה הביתה לדג׳רבה. בריק, קוסקוס, דגים חריפים, סיגרים ממולאים בקרם שקדים מתוק וכמובן המקרוד, אותו טעם גן עדן של עוגיות הסולת ממולאות בתמרים ומצופות בסירופ סוכר עדין. כל אלו הוכנו באהבה והענקה יומיומית.
היא נתנה הכל מעצמה ורבים למדו ממנה. אבל רק העבר הוא מה שהיה לה, והרי כבר לא נשאר כלום לחזור אליו ולבקר בו באי האהוב. ברגע שעזבה את ביתה האמיתי, כבר לא יכלה לקבל כלום. ככה חיה בתוך הגעגוע המר-מתוק של קיומה. יום אחד, היא תפתח מסעדה ביתית קטנה ותוכל להפיץ את עברה לכל מי שיבחר. יום אחד. אולי.
הכותבת היא בת 33 , הייטקיסטית ואם רצוצה. מחפשת לכתוב ולמצוא עומק בחיי היומיום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם