נאום חייו
ראש הממשלה חייב לצאת מהמגננה הפסימית שלו ולדבר לעולם הערבי (ולא לאלקין) בכנות, וללא פחד
ימים כאלה, של מבוכה, של התמוטטות הסדר הישן ותזוזת יבשות דרמטית, הם ימים של בלבול וחוסר ודאות, אבל הם יכולים גם להיות ימים מכוננים. ימים כאלה נכנסים להיסטוריה, מעצבים אותה, נזכרים לנצח. ודווקא בימים האלה צריך להשמיע קול, להסיר ספק, לנסות לקחת חלק בעיצוב העתיד. זו הסיבה שנאום היסטורי, נוקב, כן ומפוכח של בנימין נתניהו כל כך חסר עכשיו.
נתניהו, כמו נתניהו, מעדיף להצטנף בפינתו ולפחד. להתריע. להתקפד מול המציאות המשתנה ולרדת למרתף. יכול להיות שהאינסטינקט הראשוני הזה נכון, בעיקר כשאתה בסיטואציה שלנו - מדינה קטנה המוקפת ים שוצף של ערבים ומוסלמים וגו'. אבל אפשר לחשוש ולנקוט אמצעי זהירות ביד אחת, ולנסות להפיח תקווה ביד האחרת. הרי נתניהו מורגל בעבודה עם שתי ידיים מנוגדות )כפי ששרון, בזמנו, העיר לו(. אפשר גם לנסות לראות את המחצית או השליש או הרבע המלא של הכוס. אפשר לנסות לעודד את הרבע הזה, המהוסס, שהוביל המונים לכיכר תחריר במאבק על חופש ודמוקרטיה. זה לא סותר שום אמצעי זהירות וזה לא עולה כסף.
בנימין נתניהו צריך להבין את גודל השעה, את חשיבותה, את מקומה בהיסטוריה, ולנסות להשתתף בעיצובה. הוא צריך לשאת את נאום חייו, בסגנון "נאום קהיר" של ברק אובמה
)רק מוצלח יותר(. הוא צריך להיישיר מבטו אל העולם הערבי, כל העולם הערבי, ולדבר איתו. הקהל של הנאום הזה לא אמור להיות, לפחות הפעם, קהל מתפקדי הליכוד. לא זאב אלקין צריך להריע לנאום הזה, אלא ההמונים המבולבלים במדינות השכנות הם אלה שצריכים לשמוע אותו. בנאום הזה צריך נתניהו, לשם שינוי, לדבר בכנות.
לא, הוא לא צריך להציע לערבים את פינוי השטחים וגירוש המתנחלים, לא זה הסיפור עכשיו. הוא צריך להסתכל להם בעיניים ולנסות להסביר להם את תחושותינו באשר למה שקורה להם - את החשש, אבל גם את התקווה. הוא צריך להציע להם סיוע, כמנהיג דמוקרטיה מבוססת ויציבה באזור. הוא צריך לשרטט בפניהם את המזרח התיכון החדש שאפשר להקים כאן, על בסיס הכללים האוניברסליים של חופש, צדק ושוויון לכולם. הוא צריך להריע להם על האומץ ועל הנחישות שהובילו אותם לכיכרות, אל מול קני הרובים והטנקים של משטרים מדכאים.
והכי חשוב: אסור לנתניהו לדבר עם ההמונים הללו בפטרונות או בהתנשאות. לא ככובש נאור הוא צריך לפנות אליהם, אלא כשותף, כשכן מודאג, כבן אדם מפוכח שמזהה סכנה - אבל גם הזדמנות. נתניהו צריך, לפחות פעם אחת, להפסיק להיות זה שמזהה את הסיכון בכל הזדמנות, ולהיות זה שרואה את ההזדמנות בכל סיכון.
במקום לעשות את זה, מקדיש עכשיו ראש הממשלה שלנו את עתותיו לראיית שחורות. זה הטבע הקבוע שלו. נכון, השחורות שהוא רואה נוהגות להתגשם לפעמים, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לקוות לימים אחרים או לפחות לנסות להביא אותם. הבעיה עם נתניהו היא שבמקום לנסות להאציל את עקרונות הדמוקרטיה שלנועל העמים השכנים, הוא מנסה לאמץ את עקרונות הדמוקרטיה וחופש הביטוי של העמים השכנים לדמוקרטיה שלנו. וזה אפילו מצליח לו.
אקו"ם