גס לבכם
מתוך 8,100 מילה שנכתבו על אורלי הסופרת אורלי קסטל-בלום, נצמדו המלעיזים והמקלסים למילים מיליון וחצי שקל. תגובה לאלו שלבם אבד
אלה ימים קשים לדבר בהם בישראל על כסף. אנשים רבים נאנקים תחת עול המצוקה הכלכלית, רבים כורעים תחת פטיש חייהם. והנה, מופיעה גברת בעיתון (כמה מבין המלעיזים והמקלסים יודעים מה כבירה תרומתה לחיינו, לדרך בה אנו מדברים, חושבים, מנסחים את העולם שסביבנו? כמה מהם נעצרו ללמוד מי היא אותה "סופרת"?) ומקוננת: "הפכתי לקבצנית. אני מפחדת לגמור כמו אבידן ורביקוביץ". מספרת שנקלעה לחובות עתק, שנושיה רבו מספור ושהבנק התחיל לופת אותה באצבעות הפלדה שלו. ובלית ברירה, מכרה את ביתה, כדי להרחיק את נושיה, כדי לשלם את חובותיה. והנה, נותרה לה יתרה: "מיליון וחצי".
ובכן, קבלו תיקון - הסכום הזה כבר הספיק לקטון. לא נכביר על כך מילים, אבל מצבה הכלכלי של קסטל-בלום רחוק מלהיות מזהיר. גם כעת. נהפוך הוא. ומיד מתחילים יועצי ההשקעות מבין הקוראים והציניקנים מבין הגולשים לצקצק: "לוואי ולי היו מיליון וחצי". לוואי והייתם מוכרים את בתיכם גם? לוואי והייתם נכנסים לרבע האחרון של חייכם כשהבטחת ההכנסה היחידה שלכם היא קרן שתאכלו עד שתתרוקן? ואז מה? לוואי והייתם נרדפים על ידי נושים יום וליל? לוואי והייתם משקיעים את כל ימיכם ושעותיכם עבור דבר - עבור יצירה - ורואים פרוטות בעמלכם? אלה החיים שאתם מאחלים לעצמכם?
לא, ציניקינים, גרגרני רוע וקהי לב שכמותכם - אף אחד מכם לא היה רוצה להתחלף עם החיים שחיה היום אורלי קסטל-בלום. אף אחד.
ומיד מתחילים יועצי הקריירה מבין הגולשים לזעוק: "שתלך לעבוד". ובכן, אל"ף: יש לה עבודה. היא סופרת. ואם אורלי קסטל-בלום לא תוכל לכתוב, נורא ומר יהיה כאן במדינה דלת הרוח והנשמה הזאת.
בי"ת: מה לא היה ברור בכתבה? אילו פסקאות (שלא כללו את המיליון וחצי) לא הבהירו לקורא שמצבה הפיזי והרגשי אינו זהה לאחד האדם ושהיא מתקשה, מתקשה מאוד, גם בביצוע פעולות שעבור אחרים נראות עניין של מה בכך? והדברים נכתבים כאן בזהירות גדולה ורבה מאוד, מתוך דאגה לקסטל-בלום.
ומיד מתחילים אנשי הברנז'ה, הספרותית והעיתונאית, לקרוא: "ניסיון להטות את תוצאות פרס ספיר!". כל מי שקרא את הטקסט - והוא גונן ושמר על צנעת הפרט של הסופרת במקסימום הרגישות האפשרית - יודע כי אורלי קסטל-בלום אינה מסוגלת לספין כזה בכלל. מכל הסיבות שאין לדבר בהן.
ומיד מתחילים העיתונאים מסביב: "הטעיית הציבור! הצגתם אותה כחסרת כל בעוד היא איתנה פיננסית". מה לא עלה ברור מבין המילים? שהיא במצוקה איומה? שכספה הולך ונשרף בקצב מבהיל ושבקרוב תימצא מחוסרת כל באמת? מה רוצים חברינו ל"תעשיית התקשורת"? שנעמוד מהצד ונתייחס לסיפור רק כאשר המצב יהיה בלתי הפיך באמת?
שוחחתי עם סופרת מכובדת לאחר פרסום הכתבה והיא אמרה לי: "הם רוצים שנמות בשקט. הם רוצים שיוציאו את גופתנו באמבולנס מתוך ביתנו, רק כדי שיוכלו לכתוב הספד מרגש. הם לא רוצים להצילנו. הם רוצים לכתוב עלינו הספדים".
אז בחרנו לא לכתוב הספד על הסופרת העברית החשובה ביותר כיום, ותחת זאת להשמיע את קול זעקתה של אמנית גדולה שהמדינה זנחה, שהחברה הפקירה ושכל הסובבים אותה עסוקים רק בחישובים ענייניים ובניתוחי ספינים.
כמה גס נעשה לבם של אנשים במדינה הזו. כמה רע וכמה שחור הוא הלב הפועם בקרבם. לב שאינו יודע חמלה, אינו יודע חסד, אינו יודע רחם ואינו יודע דבר חוץ מלהתעמר בזולתו. אפשר שקסטל-בלום צודקת, אחרי הכל, שהיא והמדינה צריכות ללכת לטיפול זוגי. אבל נדמה שמוטב לה למדינה, קודם כל, ללכת לטיפול לניקוי רעלים. כי כמות הרעל שנשפכה על הסופרת המופלאה הזאת ועל כל מי שניסה לסייע לה, הוכיחה שוב - אכן, מדובר בארץ אוכלת יושביה.
תתביישו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם