אחד בפה ואחד בפוזה
אותה שלי יחימוביץ' שטענה בעבר שהטקס לזכר בן גוריון הוא עונש נלעג, שכחה את דבריה ועלתה לנאום בטקס האחרון לזכרו. אלו פניה של הצביעות
בשנת 86', כשראשי הממשלה פרס ושמיר התחלפו בתפקידיהם בממשלת האחדות, פרסמה יחימוביץ', אז עיתונאית דעתנית, מאמר שכותרתו הייתה "הגיע תור ז'בוטינסקי".
במאמרה קבלה יחימוביץ' על הנוהג להביא לחלקת הקבר מנהיגי עולם, להנחת זר על קברו של בן- גוריון. בין היתר קבעה יחימוביץ': "... תועלת אחת אכן תצמח מהרוטציה. אורחים נכבדים לא יובאו עוד אל הקבר המפואר שבשדה בוקר. העונש הנלעג הזה ייחסך מאיתנו... הטקס תמוה לאור העובדה שמדובר במנהיג פוליטי של מפלגה אחת, שהיה שנוי במחלוקת גם בתוך מפלגתו שלו, ולא בחוזה המדינה או בגורו רעיוני נערץ על הכל".
אינני מאמין שיש לכפות על מי להסכים עם כל דעותיו של בן- גוריון, אך לדעתי, דרושה מידה רבה של עזות מצח להתייחס בזלזול ובבוטות למנהיג שחולל את המדינה, ייסד את מפ"אי, (היום מפלגת העבודה), והיה המזכיר הראשון של ההסתדרות הכללית בישראל.
כל ממזר מלך
לזכותה של יחימוביץ' יאמר שבסגנונה ובהתנהלותה היא כפתה עליי ועל רבים מבני משפחת בן-גוריון להיות "הומלסים פוליטיים". איננו רואים יותר ב"עבודה" את ביתנו הפוליטי, קל וחומר כאשר שלי יחימוביץ' מתכננת להיות ממשיכת דרכו של סבנו, בן-גוריון, הן בחזון, הן בתעוזה והן ביושרה הפוליטית.
כדי לחדד את הסוגייה, כתבתי בזמנו תגובה לדבריה של יחימוביץ' בכותרת "כל ממזר מלך". במאמר התגובה אמרתי : " נפל קיצפה של שלי יחימוביץ' על כך שמנהיגים זרים באים לשדה בוקר להניח זר על קברו של דוד בן-גוריון, מכיוון שלדבריה
מדובר במנהיג פוליטי של מפלגה אחת, שהיה שנוי במחלוקת גם בתוך מפלגתו שלו, ולא בחוזה המדינה או בגורו רעיוני נערץ.
"יחימוביץ' אינה חייבת להעריץ את בן-גוריון, אך ניסיונה לפחת בדמותו ולפגוע באדם שהפך בעולם לסימלה של המדינה, מוכיח על בורות בתולדות המדינה ומאבקיה. עומדת לשלי יחימוביץ' הפריביליגיה להיות נבערת וגסה, שהרי בעוונותינו, בהיעדר קריטריונים לגיוס עיתונאים, כל ממזר הופך מלך בימים טרופים אלה".
מוסר השכל: מי שלועג לעברו, רומס את סמליו וגונז את דגליו – עתידו לוט בערפל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם