שריד שנתגעגע אליו

בית המשפט העליון כעת חזק יחסית, גם קול הנשים נשמע, אבל בעוד ארבע שנים ייתכן שפרשה כזו לא תסתיים בשליחת העבריין לכלא

מיה בנגל | 7/12/2011 5:48

תגיות: משה קצב,הנשיא הולך לכלא

בימים שבהם הדמוקרטיה בישראל, הרעועה ממילא, מקבלת איומים מצד גורמים ימניים-שמרניים; בימים שבהם נעשים ניסיונות מסוכנים להחליש את בית המשפט העליון, להכפיפו לפוליטיקה ולשנות את הרכב השופטים שלו; ובימים מדאיגים שבהם הדרת נשים מהמרחב הציבורי, מהרחובות ומצה"ל, הופכת לנורמה; בימים אלו נכנס היום משה קצב, נשיא לשעבר, לרצות עונש מאסר בכלא.

אי אפשר שלא להרגיש כי המשפט, גזר הדין ומימושו הם שריד לתקופה שעוד נתגעגע אליה - תקופה שבה בית המשפט העליון היה חזק יחסית, נקי מפוליטיקה; תקופה שבה נשים התאמצו להשמיע קול, והיה מי ששמע את קולן. האם בית המשפט היה שולח את קצב לכלא, לו היה המשפט מתנהל בשנת 2015? האם הנורמה שקבע בית המשפט תחזיק מעמד בישראל של השנים הבאות? לא בטוח כלל.

אך בינתיים כדאי לשמוח במה שיש - וחשוב לזכור שיש לא מעט. בית המשפט המחוזי, ובית המשפט העליון בעקבותיו, הוכיחו שבישראל קיים שוויון בפני החוק, וגם החזקים, בעלי השררה, המקושרים ומי שביכולתם לפרנס סוללת יועצי תדמית ועורכי דין לא יוכלו לעוות את המציאות ולמנוע משפט צדק.

קצב מיצה את כל הערכאות המשפטיות, ובכל זאת לא הצליח לחמוק מהכלא. בכך מערכת המשפט הישראלית מילאה את תפקידה כגורם לשינוי חברתי ותרבותי והתוותה נורמה חשובה שקובעת: גברים בעמדות שררה לא יוכלו לאנוס, להטריד, לאיים, לנצל ולחזור הביתה בשלום. זהו חינוך תרבותי. חינוך מחדש. חינוך לצדק, שוויון והגינות.

להביט בעיניים יבשות ומבט מפוכח

ביום הזה ארגוני הנשים יכולים להשמיע אנחת רווחה קלה אך משמעותית: בית המשפט הפנים שהזיכרון הטראומטי של נשים שעברו אונס או הטרדה מינית לעולם לא יהיה שלם וקוהרנטי. כמעט תמיד הן ימסרו את עדותן רק שנים אחרי אירוע התקיפה, כמעט תמיד יהיו בעדותן חורים שחורים. כי בתקיפה מינית לא רק הגוף נפגע, גם הנפש. ומערכת המשפט בישראל בחרה להאמין לנשים ולא לקצב. בית המשפט החליט שהן הקורבן ולא קצב. בית המשפט העניק להן גיבוי ולא לקצב.

הימים הם ימי התחזקות הקיצונים והקיצוניות, ולכן היום הזה הוא לא יום של חג. אבל זהו יום חשוב. יום היסטורי. מי שהיה האזרח מספר אחת, שלבש חליפות יקרות, הסתובב בין שועי עולם ואכל ארוחות פאר, יהיה החל מהבוקר עוד מספר בכלא מעשיהו. הוא ילבש מדי שב"ס ויבלה עם אנשים כמוהו, כלומר אנסים ופושעים מורשעים.

בימים האלו

ישנו גם מי שמנסה להפוך את פרשת קצב למלודרמה, ורבים מתבלבלים ורואים בשליחתו לכלא כפרק השיא בסדרת ריאליטי. אך כדאי לזכור שהמציאות אפורה הרבה יותר: משה קצב הוא אנס. כשהיה נבחר ציבור, בעל תארים מכובדים, הוא מעל באמון הציבור, מעל באמון משפחתו ומעל באמון העובדות שעבדו תחתיו. לפיכך, אין מקום להפעיל עכשיו את בלוטת הרגש, אין מקום להזיל דמעה, בטח שלא להרגיש אשמה.

אז מה אם הוא סב לנכדים? אז מה אם הוא אב לילדים? דווקא בשל כך, דווקא משום שהציבור מינה אותו ל"אזרח מספר אחת", חובה היה עליו לנהוג כחוק. אין לגלות אמפתיה כלפי אדם כזה. על פרשת קצב צריך להביט בעיניים יבשות מדמעות ובמבט מפוכח. קצב הוא עבריין מין סדרתי מורשע. הוא ניצל את הכוח שניתן לו על מנת לנצל נשים, להטריד נשים, לאנוס נשים, לפגוע בנשים. שק הדמעות שלי יבש.