אם כבר סטנדרט, אז כפול
נדמה לנו (ולחנין זועבי) שאם נעלים עין מסטנדרטים כפולים של אחרים, נוכל להמשיך עם שלנו. אבל בחיים לכל דבר יש מחיר
היא חייכה, ואני הרגשתי פתאום צורך להתנצל. תראי, הסברתי. אנחנו משפחה, וזה בסדר שלכל אחד מותר משהו שלשני אסור, כי כל אחד והרגישויות שלו. אבל כשהיא המשיכה לנעוץ בי מבט בלי לומר מילה, פתאום שאלתי את עצמי: רגע, האם אני סתם מספרת לה סיפורים, ובמקביל - בלי משים - מטפחת לעצמי סטנדרטים כפולים מהסוג הבסיסי ביותר?
יכול להיות שאני סתם עוד דוגמה למה שכולנו עושים, כל יום, כל שעה, בלי לעצור ולדווח לעצמנו על כך. תראו, למשל, את חברת הכנסת הנאמנה-לאלוהים-יודע-מה, חנין זועבי. מתברר שהגברת הזו שמתפרנסת ישירות מכיסנו, חשה שהדבר הנכון לעשות עבור השכר הזה הוא להיפגש עם מחבלי חמאס ולכתוב הקדמה לספר אנטישמי של סופר אנגלי, שבו היא מלינה על עוולות הדמוקרטיה בישראל.
מה שהיא שוכחת לומר, גם לקוראים וכנראה גם לעצמה, הוא שאין הרבה מדינות בעולם שבהן חברי פרלמנט מתעללים בחופש הביטוי כדי לחתור תחת המדינה, ועדיין מורשים להישאר בתפקידם; כלומר, רק בישראל אפשר למתוח כל כך את גבולות הדמוקרטיה, אותה דמוקרטיה שזועבי מקדישה את כל מרצה כדי לכתוב שאינה קיימת.
זועבי אולי מעצבנת במיוחד, אבל היא ממש לא לבד. לפני כמה ימים, למשל, פורסם שהשופטים רוצים לקדם חקיקה שבמסגרתה לא יפרסמו את שמם בכלי התקשורת אם מישהו מתלונן נגדם, כדי שלא ייווצר מצב שאנשים יתלוננו רק כדי להכפישם.
באמת מרגש שהשופטים רוצים את הזכות הזו, בעוד לא מפריע להם כלל ששמות הנאשמים שבאים לפניהם מדי יום כן מתפרסמים בכלי התקשורת, גם אם בסוף מתברר שהם לא עשו דבר. גם החוק הזה מנוצל לרעה מדי יום, אבל איכשהו עם זה השופטים מצליחים לחיות בשלום.
רוצים עוד דוגמאות? חרדים שחושבים שמגיע להם לקחת בלי לתת את חובם; עיתונאים שמחסלים חשבונות עם פוליטיקאים, ואז מתקוממים כשמחסלים איתם חשבונות בחזרה; דוגמאות יש בלי סוף, אבל היריעה קצרה מלהכילן.
אז איך הפכנו לחברה שמתנהלת לחלוטין על פי סטנדרטים כפולים, ולאף אחד לא אכפת?
אולי אנחנו רוצים לחקות את האמריקאים גם בזה. תראו את ניוט גינגריץ', שהוביל בזמנו את הליך הדחתו של ביל קלינטון עקב פרשת מוניקה לוינסקי. עכשיו מתברר שבאותה תקופה גינגריץ' עצמו ניהל רומן עם מי שהפכה ברבות הימים לאשתו השלישית, בעודו מבקש מאשתו השנייה לקיים "נישואים פתוחים" כדי שיוכל ליהנות מכל העולמות. מי אמר שהוא צריך להישמע לכללים כמו כל האחרים?
נדמה לנו שאם נעלים עין מסטנדרטים כפולים של אחרים, נוכל להמשיך באין מפריע עם שלנו. נדמה לנו גם שאם נדבק בסטנדרטים הכפולים שלנו, כולם ישלמו מחיר מלבדנו. אבל במציאות לכל דבר יש מחיר, וכולנו נשלם אותו איכשהו, אם נרצה או לא.
עובדה: המחיר המופקע הוא שאנחנו עוזרים לקבע נורמה שממנה בסוף כולנו סובלים. כן, המחיר הוא שסידרנו לעצמנו מדינה שבה כולם חיים לפי סטנדרטים כפולים.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם