טבילה אש

הזדככתי בירדן בחג ההתגלות הנוצרי. ואפילו שאחד המאבטחים באירוע שאל את חברו "מה קרה לבן של אסי, השתגע?" זה לא הפריע לי

ליאור דיין | 27/1/2012 6:00

תגיות:

השמש מבעד לחלון המיניבוס עולה בכבדות, כאילו לא ממש בא לה לזרוח היום. מוקדם בבוקר, ואני ארוז בספסל האחורי של מיניבוס עמוס בצלמים חובבים. יש כאן בערך 20 כאלה, והם שואלים אחד את השני כל מיני שאלות כמו: "באיזה מצלמה אתה מצלם היום?" ו"מה אתה אומר, שווה לקחת איתי עדשת מאקרו לשטח?".

טיפוסים משונים. הם כולם שייכים למועדון המצלמים המתמידים של פורטל האינטרנט "פוטולייט", ואחת לכמה חודשים הם נפגשים ככה, עולים על מיניבוס ויוצאים לטיול-צילום מאורגן. לא מזמן הם היו בטיול לפטרה, צילמו נופים מזרח תיכוניים וחוויות ערביות, ועכשיו הם שוב יחד, בדרכם ליעד פוטוגני חדש. "מה שאנחנו הולכים לראות היום", אומר המדריך פיני שאוחז במיקרופון בקדמת המיניבוס, "הוא אירוע ייחודי, כמעט אין דברים כאלו בעולם. לאירוע כזה אני ממליץ לכם לגשת עם עדשת טלה-פוטו ועדשה רחבה".

תוך שלושת רבעי השעה אנחנו אמורים להגיע לשם, לקאסר אל-יהוד. קודם נעבור את ירושלים, אחר כך את יריחו, ואז, כשנראה עשרת אלפים נוצרים אורתודוקסים בחלוקים לבנים טובלים בזרם המים החלש המכונה "נהר הירדן", נדע שהגענו ליעד. "זה המקום השלישי בחשיבותו לנוצרים", מסביר המדריך, "שם, על פי המסורת, הוטבל ישו על ידי יוחנן המטביל - ולכן את חג ההתגלות הנוצרי, שחל היום, נהוג לחגוג בטבילה דווקא שם".

אני מביט סביבי. לכולם יש לפחות מצלמה אחת על הכתף ועוד אחת בתיק, וכולם מדברים על צילום כל הזמן. לי אין מה להגיד בנושא. מקסימום אני יכול להגיד שפעם צילמו אותי דוהר מעל המהירות המותרת בכביש 4, ובסוף מצאתי את עצמי בקורס נהיגה מונעת שמנעה ממני את זכות התנועה ברכב פרטי.

כמו בסרט של האחים כהן

אחד הצלמים מסתובב אליי ושואל איך בדיוק הגעתי לכאן. אני מסביר לו בקצרה איך במסגרת התחקיר שלי על החג הזה וטקס הטבילה נודע לי על טיול הצילום הזה, ואיך חשבתי שמשום שבימים אלה אין לי ממש רישיון נהיגה, יהיה זה רעיון טוב להצטרף אל הטיול. "אחרת איך אגיע לכאן ואכתוב על זה טור?", הטחתי בו, "מה רצית, שאתפוס טרמפ עם רוח הקודש?".

הדבר הראשון שאני חושב לעצמי כשאני יורד מהמיניבוס ומתחיל לצעוד עם אלפי המאמינים אל עבר עמדת הטבילה בנהר זה שיש שתי אפשרויות: או שאני נמצא בתוך חלום, או שנשאבתי לתוך סרט של האחים כהן.

הכל מסביב מוזר, כאילו נחתתי בארץ זרה, כאילו אני תקוע בתוך שיר לא נגמר של לו ריד. מין מרק גועש של מציאות בטעם חריג. כל מה שאני יכול זה לנסות לפרק את האווירה הסהרורית למרכיבים שמהם היא עשויה: החום הלא מוסבר, המסה העצומה של הנוצרים העטופים בחלוקים לבנים או בגלימות

שחורות, הנזירים והנזירות עם המבט האטום בעיניים, השיקסעס הבלונדיניות כחולות העיניים שממלמלות תפילות חרישיות בסוג של ארוטיות, מגוון השפות המתנגנות בפיהם של האנשים (בעיקר רוסית, ערבית, רומנית ואנגלית), המסחרה שהולכת כאן סביב הטבילה והדת (גלביית טבילה רשמית- 35 שקל , תעודה שמעידה על כך שטבלת במקום - עוד כמה עשרות שקלים), התפילות בלטינית שבוקעות מהרמקולים ונשמעות כמו שיר מזרחי שיצא משליטה, עשרות עצי הדקל שניצבים בסביבה כמו מונומנטים של שפיות, זורקים צל על הטירוף הנוצרי שמשתולל מתחתיהם, הנוף הצהבהב של המדבר שפוגש את נהר הירדן, עשרות צוותי הטלוויזיה מכל העולם שהגיעו לכאן לסקר את האירוע המשוגע הזה, שאין לו כמעט זכר בתקשורת הישראלית, ויותר מכל, האקסטזה המוחלטת בעיניהם של כל אחד ואחד מעשרות אלפי האנשים במתחם.

ואולי זה סתם כי התעוררתי בחמש וחצי בבוקר.

סולידריות נדירה

ככל שאני מתקרב אל עבר רציפי העץ שמהם אמורים הטובלים לרדת למים, אני מבחין בכך שיש כאן שני סוגי טובלים: אלו שרק עומדים ליד הנהר, עוצמים עיניים, ממלמלים תפילה זריזה, משפריצים על עצמם קצת מים "קדושים" ועוזבים את המקום, ואלו שהולכים על כל הקופה, האמיצים יותר, שפושטים את הבגדים, עוטים מין גלבייה לבנה ומכניסים את כל הגוף למים, כולל הראש.

לא היה לי ספק שאני הגעתי לכאן בשביל להימנות עם הסוג השני. הלכתי לחדר ההלבשה, הורדתי בגדים, שמתי עליי את הגלבייה הלבנה שקניתי בחנות המזכרות בכניסה ופסעתי אל עבר המים כמו נוצרי טוב, ירא שמים. בדרך יכולתי לשמוע את אחד המג"בניקים שאבטח את זירת הטבילה אומר לחברו: "תגיד, זה לא הבן של אסי? מה קרה לו? הוא שוב השתגע?" אבל זה לא הפריע לי.

בלי לחשוב יותר מדי הכנסתי את כל הגוף למי הנהר, שמורכבים בעיקרם ממי שפכים של כל מיני מפעלים מהסביבה. לא הרגשתי את רוח האלוהים שורה עלי וגם לא שמעתי את קולו של ישו מדבר בתוך ראשי; כל מה שהרגשתי זה את הקור המקפיא של המים הקדושים-מזוהמים האלו.

מה שריגש אותי בכל החוויה התת-מימית הזו היה בעיקר לראות את הנוצרים הירדנים מעברו השני של הנהר, במרחק שלושה מטרים ממני, נכנסים גם הם לנהר המטונף בחלוקיהם הלבנים. באותו רגע הייתה באוויר תחושה מיוחדת של סולידריות נדירה. ילד ירדני שטבל במים מעברו השני של הנהר חייך אלי ואני חייכתי אליו חזרה. לשנינו היה ברור שעל אף הפערים בינינו, אנו שוחים כעת באותו נהר של חרא ושפכים.

הכוכב של החג

בשעה 12:30 מגיע הכוכב של החג: הפטריארך האורתודוקסי-יווני תיאופילוס השלישי. הפטריארך הוא בעצם המנה העיקרית של היום הזה, ואיך שהוא נכנס למתחם אלפי המאמינים עטים עליו ומצטופפים סביבו כאילו היה כוכב הוליוודי.

לא סתם אני משווה אותו ל"כוכב הוליוודי" - הפעם היחידה שראיתי משהו שמתקרב לכזו הערצה ולכזו היסטריה הייתה לפני כמה שנים כשסיקרתי את אחד מטקסי האוסקר בלוס אנג'לס וג'ורג' קלוני הגיח מהלימוזינה שלו וההמון עט עליו כאילו היה להקת נשרים סביב פגר של חזיר בר.

אם לפני שהגעתי חשבתי שאני מגיע לסתם טקס דתי, עכשיו הבנתי שאני בעיצומו של הפנינג נוצרי שלא רואים כל יום. למעשה, הדבר היחיד שאני יכול להשוות אותו למה שהתחולל שם באותו היום זה קונצרט רוק המוני. הקהל הרב, מסכי הטלוויזיה הענקיים ששידרו את הנעשה על הבמה, המאבטחים שהקיפו את הפטריארך ואת שאר הפמליה שלו, שכללה נגני חמת חלילים, מתופפים, נושאי דגלים ועוד כל מיני מלחכי פנכה של הכנסייה - העניקו לכל המתרחש אנרגיה של מופע רוק.

ואם כבר ברוק אנד רול עסקינן, יש לציין שהפטריארך עצמו - שהגיע לאתר במין קימונו לבן עם עיטורי זהב ומעליו גלימה בצבע אדום ובידו החזיק שרביט כסוף שעליו ניצבה יונה צחורה - הזכיר לי בהווייתו יותר מכל את אלטון ג'ון. יש לי הרגשה ששניהם משתמשים בשירותיו של אותו סטייליסט.

אחר כך הפטריארך עולה לבמה, מרביץ תפילה של שעה וחצי בלטינית ואז יורד לנהר, משחרר שם כמה יונים לבנות ודופק עוד חצי שעה של תפילה, שבסיומה פעמוני הכנסייה מצלצלים והקהל מאושר. תם טקס חג ההתגלות.

אלפי האנשים עוזבים את המקום כמו עדר באפלו, בדרכם חזרה למכוניות ולאוטובוסים. איש איש לכנסייתו, למנזרו. אך אני אין לי שום בית תפילה לחזור אליו, ואני שב למיניבוס ביחד עם 20 הצלמים שבאו איתי. כעת, לאחר שביליתי איתם יום שלם, אני מרגיש הרבה יותר נוח בקרבם. מספיק נוח בשביל להיכנס למיניבוס, להימעך בספסל האחורי ולבקש, "אתם יכולים להעיר אותי כשנגיע חזרה לתל אביב?".

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-