דברים שרואים מכאן
בארבעת החודשים מאז שהגעתי לטמפה, פלורידה, למדתי על החברה האמריקאית יותר ממה שהייתי לומד בעוד ארבע שנים באוניברסיטת יוקרה. למדתי על עוני, וקושי, והזנחה וכעת אני שואל את עצמי אם אולי ערכי המשפחה השמרניים הם בעצם לא כזה רעיון רע
בניגוד לרוב הסיפורים, מה שהופך את הסיפור של אריקה למרתק הוא לא הייחודיות שלו, אלא להיפך – הסיפור שלה מרתק בגלל שהוא לא ייחודי; בגלל שיש עוד מיליוני סיפורים כאלה, שמתגוללים ברחבי ארה"ב, ובמקרה הטוב מעוררים כאן פיהוק קולקטיבי. כי אחרי הכל, עד כמה אפשר להתרגש מסיפור שחוק, שגם הסוף שלו, פחות או יותר, ידוע מראש?
אני לא לגמרי בטוח במה יש לי תואר שני, אבל ב-NYU קראו לזה "התכנית למחשבה חברתית", ואתם חייבים להודות שזה נשמע מרשים. למרות זאת, בדבר אחד אני בטוח: בארבעת החודשים מאז שהגעתי לטמפה, פלורידה, למדתי על החברה האמריקאית יותר ממה שהייתי לומד בעוד ארבע שנים באוניברסיטת יוקרה כזו או אחרת, שממוקמת כל כך גבוה בדירוגים האקדמיים, עד שהיא מרחפת מעל המציאות בגובה עצום, שממנו כבר לא ניתן להבחין באנשים.
מבחינות רבות (גם אם לאו דווקא מבחינה גיאוגרפית) טמפה היא מה חלק ממה שמכונה "פליי-אובר אמריקה" (“Flyover America”). הכוונה, למעשה, לחלקו הארי של הארץ העצומה הזו, שמי שלא גר בו רק טס מעליו בעודו מדלג בין ניו יורק ללוס אנג'לס, או בין בוסטון לסן פרנסיסקו.
זו אמריקה שלא מגיעים אליה סתם כך, בלי סיבה טובה, ובדרך כלל סיבה שכזו אינה בנמצא. זו אמריקה שלא שומעים עליה בחדשות, אבל האירועים החדשותיים משפיעים עליה יותר מכל. כשיש מיתון, בניו יורק הולכים פחות למסעדות, אבל בדטרויט אנשים נזרקים לרחוב; כשיש מלחמה, בסן פרנסיסקו יוצאים להפגין נגדה, אבל מכאן, מטמפה יוצאים אלפי חיילים
חשוב להדגיש: פליי-אובר אמריקה אינה מורכבת רק מאסופה של מוכי גורל. יש בה גם עשרות מיליוני בני מעמד בינוני, שאפילו בתקופת המיתון החריף שחווה כעת ארה"ב, חיים ברמה שבארץ יכולים לקנא בה. יש כאן, בטמפה, וכמעט בכל מקום אחר בארה"ב, אחוזות של מולטי מיליונרים שבסביון ובקיסריה יכולים רק לחלום עליהן; אבל יש כאן גם אינספור סיפורים אנושיים של בני אדם שדינם נחרץ עוד בטרם יצאו לאוויר העולם – סיפורים שגורמים לך להתכווץ באימה ולחוש גאווה בו זמנית, על כך שבמקום שממנו באת אפשר רק לקרוא עליהם באינטרנט.
כמו הסיפור של מרטין, למשל. הוא נולד בבסיס צבאי בטקסס, ובגיל שנה נטש אותו אביו החייל, שלא היה נשוי לאמו. אין בכך שום דבר יוצא דופן, שכן 72 אחוז מהילדים האפרו-אמריקאים, שמרטין נמנה עליהם, נולדים מחוץ לנישואים, ורק מיעוטם גדלים עם אב שמתפקד ברמה כזו או אחרת.
אמו של מרטין הגיעה לטמפה מיד לאחר שננטשה על ידי אביו. היא חיה בעוני מרוד, ולא הצליחה להעניק לבנה חינוך ראוי. החל מגיל 16 נדד מרטין בין משפחות אומנות ומוסדות לנוער בסיכון. מיותר לציין שלא סיים את לימודיו בתיכון.
כיום הוא בן 22, אב לילד בן שנתיים. על אף שאינו נשוי לאמו של הילד, הם מתגוררים יחד, והוא מתאמץ כמיטב יכולתו לפרנס אותה ואת בנם המשותף. כשפגשתי בו לראשונה, עבד במשרה חלקית בניקוי פסולת מקרקעית האגמים הרבים שכה נפוצים בפלורידה – עבודת פרך שבעבורה השתכר שכר מינימום. בת זוגו, הצעירה ממנו בשנה, אינה עובדת. היא מבלה את ימיה בדירה הקטנה שלהם בשכונת קרוס פלטשר (Cross Fletcher) - ה"גטו" השחור של טמפה - ומטפלת בתינוק.
את החודש הם גומרים, בקושי רב, בעזרת תלושי המזון שהם מקבלים מהממשל. באחת השיחות הראשונות שלנו, סיפרתי למרטין שהגעתי לטמפה מניו יורק, ושאלתי אותו אם אי פעם יצא לו לבקר בעיר. הוא חשב לרגע, ואז השיב: "לא. מעולם לא יצאתי מפלורידה. בעצם, אף פעם לא יצאתי מטמפה".
ג'נה, לעומתו, כן זכתה לצאת ממקום הולדתה בטלהאסי, ואפילו ביקרה פעם באטלנטה שבג'ורג'יה. היא הגיעה לטמפה עם שני התאומים שלה, אותם הרתה בגיל 16. לדבריה, אביה אסר עליה לבצע הפלה, מסיבות דתיות. כיום הוא שוהה במעצר, וממתין למשפט באשמת אונס. בילדותה העביד אותה שבעה ימים בשבוע בחנות המשפחתית הקטנה, גם על חשבון שעות בית הספר.
בטמפה עבדה במשך תקופה מסוימת כחשפנית וכקופאית בוול-מארט, וכיום היא מנסה ללמוד בקולג' הקהילתי. היא מתגוררת עם בן זוגה, אבי ילדיה, שהכה אותה לפחות פעם אחת מאז שיצא לנו להכיר. היא מסרבת לומר במה הוא עוסק, ורק מציינת ש"לא מדובר בעיסוק שיש להתגאות בו".
אפשר להמשיך ולספר עד אינסוף את הסיפורים הללו, שהיריעה קצרה מהלכילם והנפש דחוסה וטרודה מדי בצרותינו שלנו, מכדי שנוכל להפנים אותם באמת. אולם מעבר לטרגיות, יש להם שני מכנים משותפים נוספים, שבולטים כמעט בכולם: משפחות הרוסות מצד אחד, וסיוע ממשלתי נרחב מצד שני.
בניגוד לדעה הרווחת, אמריקה אינה ג'ונגל קפיטליסטי שבו המדינה מפקירה לגמרי את החלש לגורלו. ג'נה לומדת בקולג' כמעט בחינם, על חשבון מדינת פלורידה; מרטין, כאמור, מקבל מדי חודש מאות דולרים בתלושי מזון מהממשל הפדרלי; ואריקה נהנית מביטוח בריאות המסובסד בכ-80 אחוז (Medicaid).
ולמרות זאת, חייהם דפוקים, וככל הנראה יישארו כאלה, לפחות בעבור רובם. אפשר לשפוך גם עוד 100 מיליארד דולרים על קצבאות וסובסידיות, בעיקר כדי לכבות את הלהבות שצורבות את המצפון, ולאו דווקא את אלה שמכלות את חייהם של אריקה, מרטין וג'נה. אבל אי אפשר יותר להתעלם מהקול הקטן שמנקר במוח, ומתעקש שאולי בכל זאת יש משהו אמיתי בקשקשת הרפובליקנית המעייפת על ערכי משפחה, ועל חשיבותה של האחריות האישית.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם