נפגעים בלתי מעורבים
קצין בכיר הגדיר את הסערה זוטא שפרצה בעניין מינוי מפקד חיל האוויר בדיוק רב: שני אלופים טובים נגררים למעגל הבוץ הזה על לא עוול בכפם, ומי שיתמנה יתקשה להרגיש שהוא נכנס לתפקיד נקי לגמרי
הרמטכ"ל בני גנץ, לאיש אין סיבה אמיתית להעדיף על פניו מישהו אחר. אבל הרעש סביב המינוי, רעש שגרם עוול לאשל עצמו ולמועמד השני, אלוף יוחנן לוקר, רק מעיד כמה סביבת העבודה של הצמרת הביטחונית נותרה מגורה, חשדנית, עמוסה במטענים שלא פורקו מפרשת הרפז. וכל זה עוד לפני דוח המבקר בפרשה, שיגיע למכותבים (כולו לכולם, לא לכל אחד הפרק הנוגע אליו) כנראה רק בעוד כעשרה ימים.
ככה זה כששר הביטחון ממשיך להתנהג כפיל בחנות חרסינה, ראש הממשלה ממשיך להתנהג כאילו הצבא אינו באחריותו, הצמרת הצבאית עוד לא התאוששה מהתנהגותה שלה בשלהי ימי הרמטכ"ל הקודם, וגורמי חוץ, פעם גורמי פנים, ממשיכים לבחוש בקלחת. אשל ולוקר הם לא יותר מעוד שני בלתי מעורבים שחטפו באווירה הזו, שתימשך כנראה כל עוד בנימין נתניהו ואהוד ברק אמונים על ענייני הביטחון.
ועכשיו להתחלה. אשל, היום ראש אגף התכנון, הוא הראשון מאנשי חיל האוויר זה זמן הנושא בכיסו מעין פתק הבטחה להתמנות למפקד החיל. אלא שעל הפתק הזה חתום האיש הלא נכון: כשגבי אשכנזי התלבט ב-2008 בין עידו נחושתן, המפקד הנוכחי, לבין אשל, שיחקה תפקיד חשוב בשיקוליו הנחת "שניים בכרטיס אחד": אם אבחר באמיר, אמר אז אשכנזי למקורבים, נחושתן יעזוב. לעומת זאת, אם ייבחר נחושתן, אשל יישאר ויהיה מפקד חיל האוויר הבא.
אשכנזי לא יכול היה לעגן את ההבטחה הזו בשום דבר קונקרטי, כמובן: מינויו של המפקד הבא נפל מחוץ לתקופת כהונתו, שלא לדבר על כך שמדובר במינוי שהרמטכ"ל ממליץ עליו ושר הביטחון מאשר. אבל ברק, מכל האנשים, אמור לדעת משהו על הבטחות והבנות שכאלה: ב-1987 מינה יצחק רבין את דן שומרון לרמטכ"ל למרות קמפיין אגרסיבי של ברק ומקורביו, משום שהבטיח לו זאת בתאריך קודם; ברק נשאר בצבא רק בכוח הבטחה דומה של רבין. לאחר שזה הוחלף במשה ארנס, החליט ארנס לקיים את הבטחת קודמו אף שלכאורה לא היה מחויב לה.
בינתיים התמנה לוקר למזכיר הצבאי של ראש הממשלה. תפקיד המזכ"צ, שפעם שימשו בו קצינים שלא נועדו למסלול הפיקודי, קיבל תפנית בעשורים האחרונים, שהגיעה לשיא בימיו המשחיתים של אריאל שרון. המזכ"צים של אריק היו כולם למפקדי פיקודים: גדי אייזנקוט בצפון, משה קפלינסקי במרכז ואחר כך כסגן רמטכ"ל וכיורשו המיועד של דן חלוץ אלמלא התמוטט שרון, ויואב גלנט בדרום. היה ברור שההתערבבות בחצרו של שרון לא עשתה טוב לשני האחרונים.
אחרי מלחמת לבנון השנייה היה ניסיון להחזיר את המצב לנורמליות. ועדת שחק, שהוקמה לצורך יישום לקחיה של ועדת וינוגרד, אף כתבה בדוח שלה שאין צורך שהמזכ"צ יהיה אלוף. אשכנזי מינה לתפקיד את האלוף מאיר קליפי, שזה היה תפקידו האחרון בצבא. לוקר, שאביו עלה לארץ על ה"אלטלנה" ואחיו הצעיר מונה בימים אלה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, נתפס כקצין ישר כסרגל, שהייחוס המשפחתי שלו אולי חשוב בעיניו של נתניהו, אבל לא ישפיע על תפקודו. אבל בסביבה עקומה, גם אנשים ישרים מוצאים את עצמם נחבטים בקיר.
חיל האוויר הוא מעצמה של סדר וארגון, "צבא זר אך ידידותי" באמרה הצה"לית הידועה. גם אשל וגם לוקר, ששבר תקרות זכוכית לא מעטות עבור מי שהוכשר כנווט ולא כטייס, שימשו בתפקידי המפתח בחיל הדרושים כדי להתמנות למפקדו. אשל נחשב לאחד ממעצבי תורת ההשתתפות של חיל האוויר בקרב היבשה, אבל גם לוקר הפעיל אותה בהצלחה. ספק אם למישהו, כולל מי שיחליט לבסוף על מינוים, יש כלים של ממש להחליט מי מהם ייטיב להוביל את החיל בקרב.
צריך גם לזכור שאף מפקד חיל אוויר לא עמד מאז 1973 במבחן העליון של הפיקוד: היכולת להוביל את החיל בזמן מערכה אווירית אמיתית, כולל נפגעים וחוסר תפקוד. חיל האוויר זכה לניצחון מכריע ב-1982 ולא נתקל ביריב של ממש מאז. זו רק סיבה לגאווה, כמובן, אבל מקשה עוד יותר על ההבחנה מי ייטיב לפקד על המכונה המשוכללת הזו בעימותים עתידיים, כולל האפשרות למערכה אווירית מורכבת וסבוכה יותר מאי פעם בשמי מדינה רחוקה.
מהסיבות האלה, יש מבחינה מסורתית משמעות רבה להערכותיו של מפקד החיל היוצא ולחלק מקודמיו. חלוץ, למשל, היה האיש שהכריע בעד אליעזר שקדי על פני עמוס ידלין, בטיעון ששקדי יהיה מפקד מערכה טוב יותר.
על פי הידוע, גנץ דיבר לא רק עם נחושתן אלא גם עם מפקדי חיל קודמים. זה לא אומר שמילתו של היוצא קובעת: מפקד חיל הים האחרון אליעזר (צ'ייני) מרום תמך ברני בן יהודה ליורשו, גנץ בחר וברק אישר את רם רוטברג.
וכאן נכנס הרעל לתמונה: היה מי שטרח להזכיר, שבן יהודה ניהל בפריימריז של מפלגת העבודה מטה עבור עמי אילון. אני לא אומר שבגלל זה הוא לא זכה בתפקיד, ורוטברג הוא בהחלט מינוי ראוי. אבל זה מפלס הרעל בצמרת הצה"לית הנוכחית, אחרי מה שראו עיניה (שהושפלו ארצה, כאילו זה לא ממש עניינם של האלופים) בפרשת הרפז ובמינוי גלנט.
השבוע הזדמנו ברק וגנץ לוועדה לביקורת המדינה, שדנה בהליכי מינויים של אלופים, בעקבות דוח מבקר המדינה
לא יכול להיות שברק לא ידע מה הוא עושה. הוא מכיר היטב את הרינונים על כך שנתניהו רוצה את לוקר כי הוא תופס אותו כ"מישהו בראש שלו", והוא עצמו מעדיף אותו כי לכאורה עמדתו בעניין איראן נוחה יותר לו ולנתניהו.
בסביבתו של גנץ נשבעו השבוע שלא נתניהו ולא ברק התערבו במינוי. אבל באווירה הטעונה בפרנויה בצמרת הביטחונית הנוכחית לא מקבלים שום דבר כפשוטו. מתנגדי ברק אומרים שיש לו צורך תמידי להראות מי בעל הבית, ולהטיל צל על גנץ כפי שביקש לעשות לאשכנזי. אחרים משוכנעים שלסערה התקשורתית אחראים דווקא מקורבים לאשכנזי: לקראת דוח המבקר בעניין הרפז, הם אומרים, יש לרמטכ"ל לשעבר צורך לצייר את ברק כמי שרב עם כל הרמטכ"לים, ולא רק איתו.
ואגב, גרירת איראן לסיפור היא כמעט אבסורדית. מפקד חיל האוויר הוא אולי האופרטור של מבצע שכזה, אבל לעמדתו לגבי קיומו העקרוני או הצדקתו בזמן כלשהו יש חשיבות משנית בלבד. הוא יכול להכריע רק אם יטיל ספק באפקטיביות הביצוע; כל מי שמכיר מפקדים בצה"ל יודע שזה פשוט לא יקרה, ולא חשוב מי האיש.
יש פה רוע, אמר השבוע קצין בכיר. בכיר לשעבר בחיל האוויר הגדיר את המצב במילים "לא פייר": שני אלופים טובים, שכל אחד מהם עבר את המסלול הפיקודי כהלכתו, נגררים למעגל הבוץ הזה על לא עוול בכפם, ומי שיתמנה יתקשה להרגיש שהוא נכנס לתפקיד נקי לגמרי. אבל ככה זה, כנראה, בצה"ל הנוכחי: אף אחד לא יוצא נקי.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם