הבשורה האחרת של בטר-פלייס: מכונית חשמלית ושמה תשוקה
כל עוד תשתיות החשמל והתחבורה נותרות על כנן, המכונית החשמלית היא אולי לא הפתרון הכי ירוק, אבל היא הדבר הכי פאנקי בסביבה
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
זוהי בשורה גרנדיוזית. רומנטית. בשורה שיש להטיף לה, לשאת אותה, לדרוש אותה חזור ודרוש. נהיר כמובן, כפי שאמר מאו דזה דונג, כי "גם מסע של אלף לי מתחיל בצעד אחד". לאמור, 50 רכבים תחילה ואחר כך – העולם. ואולם, היעד רחוק וחבלי הלידה רבים. לפי שעה, יש לה למכונית כמה בעיות, ובראשן התלות שלה בתשתיות החשמל והתחבורה.
נתחיל עם עובדה. הטענת רכב חשמלי צורכת כמות חשמל השקולה להפעלת מזגן ביתי ולעיתים, לשני מזגנים ביתיים. התרחיש אפוא כזה: ציבור הצרכנים שב לביתו בתום יום עבודה ומטעין את רכביו בסמיכות לשכניו ובצד צריכת חשמל ביתית שגרתית (מיזוג אוויר, דודי מים, מכשירים אלקטרוניים). בשיטה זו, צריכת החשמל לבית אב עלולה להכפיל עצמה.
בהיעדר "רשת חשמל חכמה", המסוגלת לווסת אוטומאטית את אספקת האנרגיה לפי כמות, מיקום ושעות הטענת רכבים חשמליים, תעלה צריכת החשמל המשקית המצרפית בשעת שיא לגבהים אסטרונומיים. זהו תרחיש עם השלכות דרמטיות שאינו מניח את הדעת.
שנית, חשוב להבין: העולם הסביבתי הוא עולם של מערכות מורכבות, סימביוטיקה ויחסי גומלין. ניתוח מחזור חיים (Eco-Balance) של המכונית החשמלית מראה – המכונית מחליפה תלות אחת (במשאבת הנפט) בתלות אחרת (בשקע החשמלי). נעפיל לנקודת תצפית גבוהה יותר: המכונית תלויה ברשת החשמל. הרשת תלויה בטורבינות. הטורבינות בחומרי הגלם; היום – גז, מחר – סולר, מזוט ופחם. לראייה, כתבתה של יעל דראל על צריכת חומרי גלם להפקת חשמל ב-2011: "עלייה של 200% בצריכת הסולר ו-108% בצריכת המזוט... חומרים מזהמים״.
בל נשאל במה תלויה המכונית? במקום זאת עלינו להקשות, במה תלויה התשתית בה תלויה המכונית? או-אז יש לזכור, תשתית ייצור והולכת החשמל בישראל (תחנות כוח, קווי מתח גבוה) חשופה לאיומי טילי קרקע-קרקע: גראדים, קסאמים, סקאדים, שיהאבים ולטרור.
בנוסף,
כך או כך, עד אשר ימומש החזון במלואו, מסתמן כי הבשורה על פי בטר-פלייס אחרת: להיות ירוק זה מגניב. אם תרצו, מכונית חשמלית ושמה תשוקה. להבדיל מהכנת קומפוסט (דִישוֹנת) מצואה אנושית או מירקות רקובים, להבדיל מהפקת אנרגיה מביו-מאסה (שוב, צואה), להבדיל מהידית הכפולה בניאגרה לויסות המים לשטיפת האסלה, או מטיפול בשפכים או ממיחזור שקיות ניילון, מכונית חשמלי זה סקסי, שיקי ועתידני.
הלא גם השם – בטר-פלייס – בלעז. כי אנגלית זה גלובאלי. וכי אנגלית זה מגניב יותר מעברית. ובכלל, כולנו רוצים לחיות ב"מקום טוב יותר". השם מחולל אשליות. במובן זה, בטר-פלייס היא היא הצייטגיסט; רוח הזמן והתרבות; לפיה אקולוגי זה טרנדי ופאנקי ויזמי.
אמנם, המכונית גם שקטה יותר, גם מהירה יותר, גם רוויית גאדג'טים, אבל כמו דברים מגניבים אחרים, הטיעון למכונית החשמלית הוא מעגלי: היא מגניבה כי היא יוצרת באזז והיא יוצרת באזז כי היא מגניבה.
בשבחי הכריזמה של אגסי, החברים מבית הנשיא, השיווק ויחסי הציבור, והעמדה המונופוליסטית בשוק תחנות הטעינה, מובטח כי בטר-פלייס תסחוף גם תסחוף. לא כי היא הכי ירוקה, לא כי היא פותרת את ישראל מתלות ישירה או עקיפה בנפט או תזקיקי נפט (לתחנות הכוח מזוט וסולר, למטוסים דלק סילוני, התעבורה הימית, האוטובוסים והמשאיות מחוץ לתחום, ולמוצרי הגומי – צמיגים –תזקיקי הנפט) אלא בכוח מגניבותהּ. במובן זה, המכונית החשמלית כמלחי הרחה: מעוררת את הציבור המנומנם והנרפה לכדי הכרה ירוקה יותר.
גם זה משהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם