סוף עידן האטימות
העובדה שלא קיים פסק דין שביניש מביעה חרטה עליו, מאשרת את הסרבנות הטוטאלית שלה להתמודד עם כל סוג של ביקורת
טעינו כאשר הפכנו כל ביקורת ל"התקפה קשה על שלטון החוק" ; טעינו כאשר התעלמנו מהשחיקה ההולכת ונמשכת באמון הציבור; טעינו כאשר מינינו מקורבים על חשבון מועמדים ראויים; טעינו בגבהות לב; טעינו כאשר סיפחנו לעצמנו תחומים שאיננו מבינים בהם דבר וחצי דבר; טעינו כאשר הטפנו לכללי התנהגות שלא קיימנו בעצמנו; טעינו באקטיביזם השיפוטי שהפך לאימפריאליזם שיפוטי; טעינו כשרמסנו את הפרדת הרשויות.
לא בכל חטאי המערכת וטעויותיה הייתה ביניש צריכה להודות. הרי לא היא הכניסה את מערכת המשפט של ישראל לשורה של משברים. היא נכנסה לתוכם. אלא שלא נמצא בה אתמול אפילו קמצוץ של תהייה וביקורת. הכל כל כך נפלא. ומשום שהכל נפלא כל מי שמעז לבקר הופך לאויב. זה קל כשמדובר בפוליטיקאים. אלא שבדיוק את אותה ביקורת, ונוקבת ממנה, השמיעו גם כמה מחשובי המשפטנים בישראל. וכי גם הם אויבים?
חטאה הגדול של מערכת השיפוט איננו דווקא באקטיביזם או ברמיסת הפרדת הרשויות. אפשר גם להניח, וחובה להניח, שבהחלטות ובפסיקות למיניהן לא הייתה טיפה אחת של זדון. גם אם עשתה ביניש טעויות, והיא עשתה, לא היה שם רצון רע.
חטאה הגדול של ביניש, כמי שכבר שנים עומדת בראש המערכת, מצוי באטימות. לאורך כל שנותיה שם לא נמצא בה הרהור קטן של חשבון נפש. במובן הזה היא יורשת נפלאה של קודמה, אהרן ברק. גם הוא לקה באטימות מוחלטת. גם הוא סירב לשמוע דעה אחרת.
היא התנגדה בכל כוחה לפרופ' נילי כהן. הוא התנגד בכל עוזו לפרופ' רות גביזון. זה לא שלא ידענו על שיקולים זרים, הרי שופטים אינם מלאכים, אבל הם התעקשו להוכיח זאת. לפעמים באופן גס ובוטה. רק בסוף השבוע פורסם ראיון מקיף עם הנשיא
אין פסק דין, אמרה ביניש, שאני מצטערת עליו. מדובר במכונה אנושית מופלאה. ספק אם יש אדם שלא טעה בהחלטות שקיבל במהלך עבודתו. אבל רק בודדים טוענים שאף פעם לא טעו. ביניש שייכת ליחידי הסגולה. כך שאפשר להבין את הסרבנות הטוטלית שלה להתמודד ברצינות עם ביקורת שהשמיעו משפטנים חשובים.
ביניש לא דרדרה את המערכת מטעות לטעות. חלילה. רוב הפסיקות שלה היו רציניות, שקולות, ענייניות. מטבע הדברים הפסיקות הציבוריות והפוליטיות שלה הן שמשכו אש. והיא הנותנת. משום שביניש הייתה ראויה כשופטת מקצועית.
אבל אותה ביניש, ולא רק היא, הופכת להרבה פחות ראויה כשופטת חוקתית. ביניש, כחסידה של אסכולת ברק, התנגדה לעיקרון הבסיסי שמאפיין כל מדינה דמוקרטית: הפרדה בין שיפוט מקצועי לשיפוט חוקתי. עיקרון שימור הכוח, שמוכר מהפוליטיקה, עבד שעות נוספות גם במערכת המשפט. שלטון החוק נפגע. אמון הציבור צנח. אבל בין טובת המשפט לעוצמת השופטים - בחרה ביניש, כמו קודמה, באופציה השנייה.
למרות כל האמור לעיל, ביניש גילתה, וטוב שכך, שיש מחיר לחוסר הריסון של בג"ץ. היא לא הודתה בכך, אבל בפועל היו גם סימנים של ריסון. סקר שהוצג בשבוע שעבר בכנס הרצליה, אחד מיני רבים, על אמון הציבור בבית המשפט העליון מגלה סימנים להתאוששות. לאחר שני עשורים - הירידה באמון הציבור נעצרת. כך שיש סימן חיובי אחד בסוף עידן ביניש. וטוב שכך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם