מראה מקום
העולם יכול להיות מגעיל, אבל כדאי שנכיר בכך שבבחירות שאנו עושים אנחנו משמרים אותו ככזה
תגידו רגע, יש לי שאלה אישית: אתם מכירים את המראות הקטנות האלה, שיש בבתי מלון, שמגדילות את האמ-אמא של הפרצוף שלכם וגורמות לכל קמט קטן להיראות כמו הגרנד קניון? עשיתי טעות קולוסאלית ולפני כמה שבועות תליתי כזאת בחדר האמבטיה שלי. חשבתי שזה יעזור לי לשמור על טיפוח, אבל מתברר שהמראה הזו רק ממררת את חיי. בכל פעם שאני מביטה בה אני מתמלאת מרירות ועצב, אנחה בלתי רצונית נפלטת לי מהפה, ואני ממלמלת, ג'יזס, לאן נעלמו נעורי?
אמנם תמיד ידעתי את זה, אבל מאז קיומה של מראת האימה בחיי, פתאום אני הרבה יותר מודעת לכך שהעולם שלנו הוא אינטרסנטי ומסריח. אפילו חיוך מזדמן מהמוכר במכולת גורם לי מיד לחשוב שכסף הוא כל מה שגורם לעולם להסתובב, ואם לא כסף - אז טובות הנאה אחרות.
אבל השבוע, דווקא החדשות מסוריה פתאום גרמו לי לחשוב ברצינות על שאלה לוגית שכל מיני יפי נפש מעצבנים כמו מהאטמה גנדי שאלו כל חייהם - האם אנחנו תוצר של העולם, או שמא העולם הוא תוצר שלנו?
האדם היחיד תמיד ייטה לחשוב שהוא התוצר של העולם. הוא לא יאהב את זה, וכמו הקורבן הקלאסי (או-קיי, בסדר, כמוני) ירכין את ראשו, יבלע עוד צפרדע וישלים עם אמיתות החיים. ובכל זאת, לא כל בני האדם הם זהים, אז תנו לי להוציא שני זנים מהכלל.
הזן הראשון הוא האדם המיואש. למעשה, זה מה שקיים היום בסוריה. הרי עקרונית, אם האזרחים הסורים היו משלימים עם מר גורלם - שבמקרה שלהם הוא רופא עיניים פחדן ומתועב שמפרש את המילה "צדק" בכך שלו ולמשפחתו יהיה טוב בעוד שאר הנתינים שותקים - הכל היה מסתדר. הסדר היה חוזר, בשאר ומשפחתו המדוגמת היו ממשיכים לחמוס את העם בעדינות ובין לבין להצטלם למגזינים בינלאומיים, ואף אחד לא היה נהרג יותר (אחרי שהיו מסיימים לחסל את ראשי האופוזיציה, כמובן).
אבל האדם הסורי הגיע לדרגת ייאוש קיצונית שאין ממנה חזרה - ולכן הוא מוכן להקריב את חייו למען עיקרון כלשהו. כשאתה מגיע לדרגת ייאוש גבוהה כל כך, החיים שלך בין כה וכה כבר לא שווים הרבה בעיניך, והעקרונות פתאום מצטיירים כשווים יותר.
בני אדם מהזן המיואש, למרבה הצער, יש לא מעט בעולם. הזן השני של בני האדם, שלא ישלימו עם המציאות, נדיר הרבה יותר. קוראים לו הזן האמיץ. מדובר בבני אדם יחידי סגולה שבוער בהם העוז להאמין שבכוחם לעשות שינוי. שהעולם הוא תוצר של האנשים שחיים בו, ולכן מעצם היותי אדם, מחובתי לפעול לפי העקרונות שהייתי רוצה לראות אצל כולם.
עכשיו בא לכם להיות ספורטיביים ולעשות רגע "בחן את עצמך" קטן? כל אחד עם עצמו והמראה הקטנה שיש לו בבית, שבה מסתכלים על הפרצוף מקרוב מדי, ומבחינים בכל קמט, פצעון או שערה לא רצויה. בקיצור, מומלץ מראש להצטייד בפינצטה.
רוסיה וסין קיבלו השבוע החלטה קרה וצינית. הן הטילו וטו על החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שקראה לאסד לפרוש מתפקידו. המסקנה הכללית מהאירוע הזה היא פשוטה מאוד: האו"ם, שכולנו מודעים למגבלותיו ולצביעות שאופפת אותו, תקע בכך את המסמר האחרון בארון המתים של הלגיטימציה שלו.
כשרצח עם מתרחש במשך שנה שלמה, והוא אינו רלוונטי בעיני מועצת הביטחון, המשמעות היא שמועצת הביטחון עצמה אינה רלוונטית יותר. אבל עזבו את האו?ם. המראה הקטנה מראה לנו רק את עצמנו, ולא את פניהם של מוסדות בינלאומיים.
אנחנו כבני אדם היינו השבוע מזועזעים מההחלטה הצינית וקרת הדם של מנהיגי רוסיה וסין. איזה מין אנשים הם? האם אין להם לב בכלל? איך הם יכולים להעמיד את האינטרסים המסריחים שלהם לפני חייהם של ילדים שנרצחים מדי יום?
רק שבתום מסע הזעזוע והבחילה שלנו, פינצטה ביד ימין, בואו נודה באמת: אם אנחנו כל כך מזועזעים, מה בדיוק אנחנו מתכוונים לעשות עם זה? מישהו פה, למשל, יפסיק לשתות סמירנוף? או אולי יקפיד לא לקנות תוצרת סין, עד כמה שבימים אלה זה נשמע כמו משימה בלתי אפשרית? מישהו אולי יפסיק לעשות איתם עסקים?
כן, זה מה שחשבתי. התשובה שלנו מנומקת היטב, כי אנחנו הרי לא תמימים. יש לנו אינטרסים לאומיים, יש לנו אינטרסים כלכליים, איך נוכל בכלל לחשוב להחרים את רוסיה או סין? אם כבר, זה יתנקם אך ורק בנו.
ובזמן שכל הטיעונים האלה נכונים, בסופו של יום זה כל אחד מאיתנו עם עצמו, עם הערכים והעקרונות שלו מול מראת האימה, ואין צורך בשום "החלטה לאומית" כדי לעשות בחירות אישיות, שמעידות על כך שמה שאתה מאמין בו חשוב יותר מלשבת רגל על רגל באזור הנוחות.
בקיצור, כשמדובר במעשים, זה כל אחד מאיתנו והאינטרסים המסריחים שלו, ומה שהוא מחליט לעשות כדי לקדם אותם. אז לפני שאנחנו ממהרים לבקר אחרים, כדאי אולי להסתכל באומץ על עצמנו, למרות שזה ממש לא נעים.
וכן, אם תהיתם, זה שאני כותבת על זה טור שלם ממש לא הופך אותי לאחרת. רוב הסיכויים שגם אני אמשיך לשתות סמירנוף במסיבות, גם אני אקנה בגדים בפוקס, וגם אני אמשיך לחלום לבקר פעם בכיכר האדומה או בכיכר טיאננמן.
אבל מעכשיו אולי גם אזכור שכשמדברים על מעצמות, בעצם מדברים על בני אדם. אם אנחנו כאנשים פרטיים לא באמת מוכנים לעשות משהו כש"מעצמה" מסוימת עושה בחירה שנראית לנו לא אנושית, אז גם אנחנו מעדיפים את האינטרסים שלנו על פני חייהם של ילדים.
העולם משקף את מי שאנחנו. בסופו של דבר, הבחירות של כל פרט בעולם הן הלבנים שממנו הוא בנוי. או במילים עממיות יותר: אם אתה מתנהג כמו שמוק חסר לב, אל תתפלא אחר כך שהעולם סביבך מתאכזר אליך יותר מדי.
הכל בסדר, אני האחרונה שתשפוט. יש לי רק שאלה אחת: האם לא עדיף שלפחות נכיר במציאות? נכון, העולם יכול להיות מאוד מגעיל, אבל אנחנו בהתנהגות שלנו מסייעים לשמר אותו ככזה. אם יש לנו בעיה גדולה כל כך עם אכזריות, עדיף שנבדוק קודם כל אם אנחנו יכולים להיות לא אכזריים בהתנהגות האישית שלנו. ואם התשובה היא לא, זה גם בסדר. לפחות מכאן והלאה נוכל להמשיך אותו דבר, רק בלי התסכול והצביעות.
אז הנה, מזל שהצטיידתי מראש בפינצטה - עכשיו כל מה שאני צריכה לעשות זה לוודא שאף אחד לא מסתכל, לעקם פרצוף מול המראה, לכוון טוב, ולתלוש את השערה השחורה והמכוערת הזאת מהסנטר שלי. נכון, זה לא פתרון מאוד עמוק שישפיע לעד, אבל לפחות עד שאיאלץ להתעמת מולה כי היא תבצבץ ממני שוב, יעברו כמה שבועות טובים שבהם אסתובב עם פנים חלקים.
ואם הפתרון שלי לא נראה לכם, יש לי גם פתרון אלטרנטיבי, לא פחות טוב: לשבור בטעות את המראה ולהמשיך בעסקים כרגיל.
"הצבוע האולטימטיבי הוא זה שמפסיק לראות את הרמייה שלו, ומשקר במלוא הכנות".
אנדרה ז'יד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם