כשלבושה היה כוח
סטטוסים גזעניים על ילדים פלסטינים שנהרגו, ראש לשכה שמטריד עובדת ויו"ר ועד עובדים בלי כנפיים. למה זה קורה לנו? כי שכחנו להתבייש קצת, לפחות לפעמים
לפני עשרים שנה תוכניות ריאליטי לא היו יכולות להתקיים. אנשים שעולם הנמלה רחב עשרת מונים מעולמם לא היו הופכים לגיבורים. אנשים לא היו מדברים על חיי המין שלהם בחופשיות כזאת ולא משתפים את כל העולם בכל רגע נתון במה שקורה להם. למה? כי הם התביישו.
פעם, אם אוטובוס ובו ילדים היה מתהפך וילדים היו נהרגים אנשים לא היו שמחים בפומבי גם אם היה מדובר בפלסטינים. הם, בוודאי, לא היו כותבים את דעתם על קיר שעליו תמונתו של ראש הממשלה. הם לא היו מצחקקים ומתחכמים ומספרים בדיחות בנושא, ודאי שלא בגלוי. למה? כי הם התביישו.
פעם גבר מבוגר, חובש כיפה, שצילם צילומים לא ראויים של בחורה במקום העבודה לא היה יוצא מהבית אם הדבר היה מתפרסם בפומבי. כי להציץ לאישה זה עלוב. זה פאתטי, זה מביך, זה, מקסימום, משהו שאתה עושה כשאתה בכיתה ב'. בן אדם בעמדה בכירה, שחומרים סודיים עוברים תחת ידיו ושיש לו חלק בקבלת החלטות חשובות ועקרוניות לא דוחף מצלמה לנשים שלא מעוניינות בכך. למה? כי זאת בושה.
אבל מדינת ישראל היא מדינה שאיבדה את הבושה. המושג "אין במה להתבייש" הפך למנטרה, כל ליקוי, טמטום, בורות או חיסרון הפכו למשהו שצריך להציג בפומבי בכיכר העיר. אין המדובר בהצגה של דברים באופן פשוט וענייני אלא בהאדרת הנושא והפיכתו לטרנד.
יו"ר ועד עובדים לא מתייצבת לדיון בבית משפט וכל מה שיש לה לומר זה "אין לי
מקסימום יצאתי לא יודע או לא מבין – אז מה? מישהו עלה על זה שאני עושה דוקטורט בלי תואר ראשון – קטן עליי. סטטוס מגניב בפייסבוק יוציא אותי מזה. לחשוב גזעני, לדבר באלימות ובגסות, להשפיל ולהתערטל זה לגמרי בסדר.
וכך, תחת מעטה הליברליות, נפרצו כל הגבולות. החברה הישראלית, על כל גווניה, הפכה מוחצנת, בוטה, גסה, בהמית ולא מכבדת. וזה לא משנה אם אתה ליבראל שמאלני פוסט ציוני שמקשקש שטויות נטולות בסיס ששומטות את הקרקע מתחת לחיינו כאן או ימני קיצוני שמסתובב בקסבה בחברון כמו מלך העולם. משנה, מה בשם אובדן הבושה, אתה מרשה לעצמך לעשות מבלי לתת דין וחשבון לחברה ולעצמך.
אף אחד מאיתנו לא רוצה לחזור לחיות בעידן בו שרפו אנשים רק מפני חשבו אחרת. אף אחד לא חולם על משטרת מחשבות או סקילה של מי שחרג מהזרם המרכזי. אבל להתבייש פירושו לשים לעצמך גבולות, להגדיר לעצמך את מרחב המחייה שלך כאדם וכיצור חברתי. לפעמים, זאת לא בושה להתבייש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם