אז מה תגידו
האם מקדמי החוק נגד צרכני הזנות רוצים לעשות את הדבר הנכון או רק להיראות ככאלה?
בזמן האחרון המון אנשים תוקעים בי מבט בוחן ושואלים אותי: תגידי, הכל בסדר? כן, אני עונה. כלומר, חוץ מהבעיה עם איראן שטרם מצאתי לה פתרון, הכל בסדר גמור. אתמול בבוקר, למשל, התחלתי את היום על מכונת ההליכה במכון, ופתאום - טלפון. יחצנית שחשבתי שמתקשרת כדי לבקש איזו טובה. מה זה, למה את מתנשפת? היא שאלה בחשדנות. תפסתי אותך באמצע משהו? את והראש המלוכלך שלך, אמרתי. והוספתי, הלוואי!
שתינו צחקנו, ואז שאלתי, מה קורה? שום דבר, היא אמרה. פשוט רציתי לשאול אותך אם הכל בסדר.
למה כולם שואלים אותי אם הכל בסדר? השתוממתי. תראי, היא גמגמה. סתם מסתקרנת. בבית, כלומר. הכל בסדר? כן, אמרתי. אבל למה את מרגישה צורך לשאול? אני פשוט עוקבת אחרי מה שאת כותבת בזמן האחרון, היא אמרה. ולרגע היה נדמה לי, את יודעת. . . שאולי משהו קורה.
רגע, על מה כתבתי לאחרונה? שאלתי את עצמי. ואז התחלתי להיזכר: היה טור אחד על פרידות וגירושים, אחר כך גם היה אחד על סקס ומריבות, ופתאום הבנתי למה אנשים שמכירים אותי מתחילים לתהות. אויש, אמרתי ליחצנית, קצת מבאס שזה מה שחושבים. לא נורא, היא אמרה במתיקות. תמשיכי לכתוב. רק קחי בחשבון שאנשים מדברים.
התקשרתי מיד לחברתי הטובה וסיפרתי לה הכל. מה את אומרת? שאלתי. אולי כדאי קצת להרגיע עם הנושאים האלה, נכון? הגזמת, היא ביטלה אותי באדישות. אז יגידו. את מי זה בכלל מעניין מה אומרים? עשי לי טובה, עניתי לה בחזרה בביטול. תראי לי מישהו במדינה הזאת שבאמת לא פועל בגלל מה שהוא חושב על מה שאחרים אומרים.
השיחה הסתיימה בתיקו אפס, אבל אני המשכתי להתקדם עם תאוריית ה"מה יגידו" שלי. קחו לדוגמה את כל הסערה שראינו פה לאחרונה לגבי איסור הזנות. תהרגו אותי, אבל הרצון של כל מיני פוליטיקאים לתפוס טרמפ על נושא סנסציוני, ולצייר את עצמם אגב כך כנקיים מכל רבב וכשואפים לעולם מושלם שבו מוחקים את המקצוע העתיק ביותר, הוא דוגמה מצוינת לתסמונת ה"מה יגידו?".
האם לא ברור להם שלכלוך שמטאטאים מתחת לשטיח אינו נעלם, אלא רק הופך למלוכלך יותר, אף על פי שלא רואים אותו? הרי אם באמת רוצים לעשות תיקון כלשהו בניצול לרעה של נשים שעוסקות בזנות, כדאי להעז להסתכל לאמת בעיניים: הזנות תמשיך להתקיים בין אם נרצה שהיא תתקיים ובין אם לאו. אז במקום להתייחס למה שנראה על פני השטח, או "מה יגידו" עלינו שכך אנחנו חושבים, לא עדיף לעשות את הדבר הנכון?
והדבר הנכון הוא הפוך לגמרי מלפעול לאיסור: צריך למסד את הזנות. להפוך אותה לחוקית, אך בהזדמנות זו להנחיל כללים: לחייב זונות לעבוד רק בתוך בתי בושת מסודרים, לחייב אותן להירשם ולקבל היתר, לעבור בדיקות בריאות תקופתיות ולדעת בדיוק מי הבעלים. ואז, לאיים במאסר רק על מי שפועל בניגוד לחוקים, בהנחה שיהיו הרבה פחות אנשים שיעשו את זה מכיוון שזה הרבה פחות ישתלם.
מצד שני, מי שיעז לקרוא למיסוד הזנות בישראל, יפסיד חלק ניכר מהפופוליזם. הרי "מה יגידו עליו?" מן הסתם, יהיה מי שיגיד שהוא מעודד את הזנות. ולכן, רוב הפוליטיקאים יעדיפו ש"יגידו עליהם" שהם מוסריים, בעוד שבמעשיהם הם יקדמו דווקא את ההפך. נו, אז אני שואלת אתכם. זה לא בולשיט להגיד ש"מה שיגידו" זה בכלל לא מעניין? לפעמים נדמה לי שזה הדבר היחיד שמעניין פה את כולם.
לא רק הפוליטיקאים - כולנו כאלה. לא בקלות נלך ונחשוף את הפגמים. אבל למה זה כל כך אכפת לנו? אולי מפני שבלי משים, הפכנו לחברה ביקורתית, משתלחת, טוקבקיסטית. אנחנו יכולים לרצוח אנשים בביקורת ובשיפוטיות שלנו ולהמשיך לשתות את הקפה שלנו כאילו כלום.
תחשבו כמה פעמים ביום אתם מתייגים מישהו כ"אפס", כ"לוזר", כ"ביצ'ית" או כ"כונפה", ולא מרגישים שאמרתם משהו חריג או יוצא מהכלל. וזה, כמובן, עוד לפני שהתחלנו עם הביקורת האמיתית, האינטליגנטית, שחותכת אנשים בסכין חדה ולא עוצרת גם כשהדם כבר ניתז לכל הכיוונים.
ויכול להיות שזהו פשוט טבע האדם - אנחנו מתקשים מאוד לומר את האמת, אפילו לעצמנו. בגלל שאנחנו יודעים עד כמה אנשים שיפוטיים לגבי אחרים, אנחנו מפחדים שהם יהיו נורא שיפוטיים גם כלפינו. וכשהסיכון לחטוף אש מפחיד, רוב האנשים יעדיפו מראש להיכנס למגננה.
הרצון להיות בסדר, לכסות על הפגמים, לתת לעצמנו תירוצים וסיבות ממש מצוינות לכך שאנחנו בעצם מושלמים למרות שאי אפשר תמיד לראות את זה, בדרך כלל יגבר על הרצון לראות את האמת ולהתמודד איתה.
כך אנחנו עושים גם לגבי עצמנו. מריבות? אנחנו? מה פתאום! במשך 20 השנים שאנחנו יחד (טוב, אולי 21, מי סופר), נדיר שהייתה בינינו אי הסכמה. כך נעדיף להגיד בהמון מקרים, ולספר לעצמנו סיפורי נפלאות על החיים המושלמים שלנו, רק מתוך התקווה העמומה שמישהו שם בחוץ יאמין ושזה יהיה "מה שיגידו" עלינו.
המחשבה שהרבה פעמים מנחה אותנו היא שאם נכסה על הפגמים, על השריטות, על הפצעים - הם ייעלמו. לא יהיו שם יותר. המציאות היא כמובן הפוכה - ככל שננסה לכסות עליהם ולא נסתכל להם בעיניים, הפגמים יתעצמו. וככל שהם יתעצמו, הפחד שלנו מהם יגבר, ונשקיע עוד ועוד מאמצים בניסיון לטייח, לכסות, להסביר לעצמנו למה זה בעצם לא ככה, ולמה זו בכלל לא אשמתנו בכל מקרה.
אבל מה שמטאטאים מתחת לשטיח ולא מדברים עליו למרות שהוא שם - לא נעלם. לא בחיים הזוגיים, וגם לא בעניין הזנות. אם נתעלם מה"פגם" הזה בחברה שלנו, פגם פופולרי שקיים כבר אלפי שנים, הוא רק יתעצם.
הרי הזנות תמשיך להתקיים גם אם נאסור אותה, רק שהיא תהפוך למחתרתית יותר, ולכן גם למלוכלכת יותר, נצלנית יותר, אלימה יותר ומסוכנת יותר. מה שכן, יש מצב ש"יגידו עלינו" דברים טובים כי אנחנו נגדה.
ובעניין שלי? בינינו, האם יש שם בחוץ זוג נשוי אחד שמעולם לא עברה לו בראש המחשבה על פרידה? בעיני, הזוגיות משולה לרכבת הרים. פעם למעלה, פעם למטה, ופעם בהפסקה בין הטלטולים.
הרי אצל כולם יש תהיות, מחשבות, מריבות, רק לא תמיד בא להם לשתף אחרים, וזה בסדר. מצד שני, להצהיר שהמחשבה מעולם לא עברה בראש. . . איכשהו , זה קצת לא אמין. אז לכל מי שתהה, שאל, גישש או חשב: לא, אני לא מתגרשת, לפחות עד השבוע הבא. וכן, הכל בסדר בבית. החיים שלי מושלמים.
"הפרס על פופוליזם הוא שכולם אוהבים אותך, חוץ ממך". ריטה מיי בראון
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם