קשר השתיקה
לא מקלטים, לא משרדי רווחה ובטח לא אוזן קשבת. הנשים הבדואיות מדוכאות עד עפר, והמדינה לא נוקפת אצבע. למה? אינטרסים כמובן
הדוח מתפרסם בימים שהרשת מוצפת בקריאות מחאה בגין כוונת הממשלה ליישם את "תוכנית פראוור" (שעניינה הפקעת אדמות הבדואים תוך התעלמות ממסקנות ועדת גולדברג להכיר ב-35 כפרים לא מוכרים).
על רקע ההפקעה שמועדה מתקרב, מתפרסם הדוח. אם מדברים על היררכיה של סבל ואימה, הנשים האלה, המוסתרות מעין הציבור משום שהגברים הבדואים מעמידים סביבן חומות בלתי נראות, עוברות התעללות מתמדת מצד הגברים הבדואים, שמתייחסים אליהן כמו לעדר הצאן שלהם, וגם מהצד של הממסד הישראלי הן לא רוות נחת, בלשון המעטה.
לגברים הבדואים מותר לשאת כמה נשים, לזרוק את מי שהם לא רוצים, להתחתן עם מי שהם רוצים, גם אם מדובר בילדות, לקלל, לצעוק, להפחיד, להרביץ, לחתוך, לבעוט, לשרוף, להעלים. אלימות פיזית, נפשית, כלכלית, תנועתית. בקיצור, לעשות ככל העולה על רוחם כשמדובר באישה שנקנתה על ידם, כאילו היה מדובר בחמור או כבשה.
איפה אנחנו בתמונה? אנחנו המשת"פים להתנהגות הבלתי נסבלת של התרבות הגברית הבדואית. פחות מאחוז אחד מהנשים הבדואיות מעיזות להתלונן.
אבל כשיש כבר אישה אחת שחצתה את קווי הייאוש של עצמה ומעיזה לברוח מהשבט לידי משטרת ישראל, כלומר באה כולה פצועה, מוכה, קרועה, בוכה, על גופה סימנים שחורים, דם, חתכי סכין, מה עושה המשטרה באותו רגע? מזעיקה את נציג משרד הרווחה, שמזעיק את השייח, שלוקח אותה תחת חסותו, כלומר מחזיר אותה למשפחה האלימה.
מנהג הגבר הבדואי לשאת כמה נשים, קרי פוליגמיה, לנטוש את זו שנמאס לו ממנה ולהותיר אותה ואת ילדיה ללא קורת גג או כסף - דורש את התערבות המדינה. אבל המדינה מעדיפה "לכבד" את הגברים הבדואים ולא להרגיז אותם בגלל האינטרסים שלה. התוצאה היא שהמדינה לא רואה בנשים הבדואיות ישות עצמאית, והיא מתנהלת רק מול הגברים.
בנוסף, אין להן, לנשים, כתובת אחת שיכולה להציל אותן: לא מקלטים, לא משרדי רווחה, לא משטרה, לא אינסטנציה שיפוטית. במובן הזה הפטריארך היהודי והפטריארך הבדואי מייצרים בלחיצת יד וקריצה גברית רשת אינטרסים שקשורה למשטרה ולצבא, ואת מחיר האלימות משלמות הנשים.
במילים אחרות: אתם לא תעשו לנו בעיות ביטחוניות, תשרתו בצבא ותמשיכו להיות משת"פים, ואנחנו נעלים עין מהאונס, הרצח, האלימות, הנטישה, האכזריות שאתם מפעילים כלפי הנשים שלכם (וכאן אפשר לערוך הקבלה בין שוטרים שלא אוכפים את ההגנה על נשים בזנות מול הסרסורים מכיוון שהסרסורים הם מקור הלשנה טוב, והנשים שנמצאות בין שני אלה ניתנות כאתנן לשוטרים. ולכן צודקים
עו"ד אינסאף אבו שארב, שנולדה בכפר בלתי מוכר ומנהלת את המרכז לזכויות האישה הבדואית בסניף באר שבע, הרצתה לפני שבוע בכפר בלתי מוכר על זכויות האישה הבדואית. מישהו הדליף, הגברים כיתרו את הבית, והיא הוברחה מהכפר מחשש לחייה.
"מוכרחים", היא אומרת, "להקים מקלט ציבורי מוגן שלגברים הבדואים לא תהיה כניסה אליו ושתיפסק הקומבינה בין המשטרה שמקפידה לא להרגיז את הבדואים על ידי כך שהיא מחזירה את הנשים לבתים האלימים. ושביטוח לאומי יפסיק לעצום עין מול הפוליגמיה ויראה באישה הננטשת אישה נפרדת".
חוסר ההתערבות של המדינה מול פשעי הגברים הבדואים כלפי הנשים עוזר לבנות את הדימוי של הבדואים כעדה פרימיטיבית ואלימה, ונקודת המבט הזו עוזרת לתוכניות נישול כמו "תוכנית פראוור" להתקיים. במובן הזה, חייבים הגברים הבדואים ללמוד את הלקח ולראות כיצד ההשתקה והאלימות שלהם כלפי נשותיהם חוזרות אליהם כבומרנג.
לפעמים צריך ללכת כמה צעדים הצידה ולהסתכל על מודל אחר, כדי לקלוט את סטיית התקן שבתוכה אנחנו עצמנו מתקיימים. כמדינה שקוראת לעצמה דמוקרטית בלי לעפעף אפילו עפעוף אחד קטן של ספק, כדאי שנציץ לרגע בפרלמנט של פולין, מדינה שנחשבת שמרנית, דתית, ריאקציונרית, כבדה וחסרת אפיל דמוקרטי.
ובכן, לפני כמה חודשים נשבעו לפרלמנט של פולין טרנסג'נדרית והומוסקסואל מוצהר מטעם מפלגת פליקוט, מפלגה ליברלית חדשה, שקיבלה עשרה אחוזים מקולות הבוחרים, ושרוב הקולות שלה התקבלו מאנשים צעירים ששלשלו פתק עבור הערכים הבאים: נישואים חד מיניים, שוויון מגדרי, איסור אפליה על רקע נטייה מינית, ביטול פטור ממסים וסובסידיות למנגנוני הדת (שהם מאוד חזקים שם, בדיוק כמו אצלנו), מס הכנסה נמוך, התנגדות לאנטישמיות ולשנאת זרים, ובדיקה מחודשת של מעשיהם בשואה.
במילים אחרות, מפלגה של צעירים שנשבר להם מהערכים המיושנים המזויפים, הצבועים, החמדניים שלא רואים זכויות אדם ממטר ושהחליטו להעלות את פולין על פסים חדשים.
ואיפה אנחנו על המפה? דנים השבוע בהצעה של ח"כ ניצן הורוביץ לנסח את המובן מאליו: אפליה על רקע מיני ומגדרי, וברקע אנחנו מחכים לתוצאות ועדה שמינה הרמטכ"ל לגבי סוגיית שירת נשים בצה"ל.
במקביל הסתדרות הפסיכולוגים בישראל מנסחת נייר עמדה זהיר על הסתייגותה מפסיכולוגים דתיים שמבצעים "טיפולי המרה" לבחורים דתיים הומוסקסואלים (כלומר בעזרת אותו טיפול של "המרה" מנסים לשנות את נטייתם המינית) בניגוד לכללי האתיקה המקצועית, ועל ידי כך משרתים את הרבנים ואת החברה הדתית, רק לא את המטופל שפנה אליהם ואת כללי האתיקה המקצועית שלהם כפסיכולוגים.
זאת הסיבה לכך שבפולין ניגשים רבים ללחוץ את ידה של חברת הפרלמנט הפסיכולוגית הטרנסג'נדרית אנה גרודצקה, שהנאומים שלה מעידים על אינטליגנציה גבוהה ועל הומניות, בעוד בצד השני של העולם אומרת בצער אישה מבריקה אחרת בשם הילרי קלינטון, שאנחנו ממש מזכירים לה את איראן.
לפני קרוב לשנתיים, בכנס דתי לאומי במכללת ספיר, ניגש אלי נתן אשל, גבר מבוגר חבוש כיפה, הציג את עצמו ודיבר על אהבתו לארץ ישראל ולערכיות של הציונות הדתית. הקשבתי, לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום.
גם את שרה נתניהו פגשתי לפני כמה שנים, אז דיברה באריכות על התפיסה החינוכית והמוסרית שמתווה את דרכה.
לאחרונה, כשהבנתי ששני אלה חברים טובים, שאלתי את עצמי האם סיפר נתן לשרה על הצילומים המביכים שצילם את ר' כמה מטרים מחדרו של בעלה, והאם שרה התייעצה עם נתן כשגיבשה תביעה כספית בסכום של חצי מיליון שקל נגד עוזרת הבית שלה ליליאן פרץ, למרות טענתה של ליליאן, ששרה מנעה ממנה זכויות סוציאליות והשפילה אותה. כי נתן ושרה הרי חברים טובים שבאים מבתים ערכיים ומוסריים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם