האלימות מתחילה אצלנו

מי שמעז לומר על חרמות שאינם מוצדקים, סופג קללות כמו "בוגד" ו"לקקן". אז למה אנחנו מזדעזעים מחרמות שמטילים ילדים?

לילך סיגן | 26/2/2012 5:06 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
האם ראיתם את הסרט המזעזע של צופית גרנט, שהוקרן בערוץ 2 ועסק ברוע של ילדים? אם לא, הפסדתם. לא מפני שזה כיף גדול לצפות בכמות הרוע הבלתי נתפסת שיכולה להיות טמונה בנשמות רכות יחסית; אלא כי לא עימתתם את עצמכם עם השאלה עד כמה ילד יכול להיות אטום לכאב של מישהו אחר ולהיות בטוח שהאלימות כלפיו מוצדקת, כי מגיע לו.

הפריים-טיים של ערוץ 2 הוא דרמטי, וגרנט נועצת מבט במצלמה ושואלת: האם אנו יכולים להגן על ילדינו מפני האלימות של ילדים אחרים? אבל אני רוצה לשאול משהו אחר: האם אנחנו מודעים לאופן שבו אנו משפיעים על ילדינו וגורמים להם להיות אטומים כל כך לכאבם של אחרים? באיזו קלות אנחנו, כמבוגרים, משתמשים בחרמות ובטוחים שזה בסדר גמור?

בשבוע שעבר, למשל, פורסם סיפור על בחורה ישראלית שפתחה חנות למוצרי טיפוח בוונקובר, אבל הפכה מטרה לקיצוניים פרו-פלסטינים שעומדים בכל יום מחוץ לחנות שלה, חלקם מצוידים בסיסמאות אנטישמיות, וקוראים להחרמתה. היא אובדת עצות וחוששת לשלומה הפיזי נוכח התנהלות המפגינים. רק שמבחינתם, הצדק לגמרי איתם כי הם מתנגדים למדיניות הישראלית. כיצד לעזאזל זה קשור לבעלת חנות הקוסמטיקה? זה לא ממש משנה. הם מחרימים אותה כי היא ישראלית, ולכן כל האמצעים כשרים.

למרות זאת, יש לא מעט ישראלים שמסרבים לראות את השנאה הגדולה המוצתת נגדנו ומשמיצים את המדינה בכל הזדמנות בלי לשפוך אור על התמונה כולה, המורכבת יותר. התוצאה: ישראל היא כבר מזמן ילד מוחרם;
לא רק באירופה שאף פעם לא היו חובבות יהודים, אלא גם בקנדה ובארצות הברית. אנחנו הילד המנודה, המכוער, הלא מקובל, השנוא. המרחק בין רמות שנאה כאלה לאלימות של ממש הוא עניין של זמן.

כולנו רוצים שילדינו יגדלו בסביבה סובלנית ולא אלימה; כולנו רוצים לחנך נגד חרמות. אבל באיזו קלות אנחנו שולפים את נשק החרם והשנאה בעצמנו? האם אקדמאים ישראלים שקוראים לחרם אקדמי על ישראל לוקחים בחשבון את ההשלכות האמיתיות של מעשיהם, במיוחד בתקופה הנוכחית? האם החילוני הממוצע מחנך את ילדו להיות סובלני כלפי חרדים או ערבים ישראלים? והאם הערבי הישראלי או החרדי הממוצע עושים את אותו הדבר?

אנחנו שולפים את נשק החרם מהר מדי גם האחד כלפי השני, ומי שמתנגד לו - מוקצה מיד. כדאי לכם לראות את התגובות המתלהמות באינטרנט של מחרימי שטראוס, למשל, על מי שמעז לומר שאינו בטוח שהחרם מוצדק. מי ששואל אם באמת שווה להיאבק על מוצרי מותרות כמו שוקולד במקום על מחירי מוצרי יסוד - לא רק שלא זוכה לתשובה, אלא נחשד בקשר ישיר למשפחת שטראוס ונאלץ לספוג קללות ועלבונות כמו "בוגד", " משת"פניק" ו"לקקן עלוב".

אז תגידו, למה אנחנו מזדעזעים כל כך מחרמות שמטילים ילדים? הרי הם עדיין לא ממש מבינים, ומתנהגים לפי קודים אנושיים שליליים שלמרבה הצער נפוצים מאוד בעולמנו; קודים שאדם מתבגר צריך ללמוד לרסן, וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים ללמד אותם. האם אנחנו יכולים לדרוש מילדינו את מה שאיננו מסוגלים לעשות בעצמנו?
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה של תפוז אנשים-
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים