שני פילים באולם המשפט
הישיבה אתמול הייתה אקט אחרון של עצמאות שיפוטית מהפכת הנגד למהפכת הנגד כבר יצאה לדרך
הישיבה החגיגית והמכופתרת שהתקיימה אתמול באולם ג' בבית המשפט העליון הופרעה שלוש פעמים בלבד. פעמיים כאשר נשנק גרונה של הנשיאה היוצאת - בעיקר כאשר דיברה על הוריה, ומאוחר יותר על משפחתה - ופעם אחת כשהכל עצרו את נשימתם לקראת הרגע שבו מישהו יואיל בטובו לדבר על הפיל הענק שרבץ בחדר. בעצם, היו אלה שני פילים. פילים ענקיים, שמילאו את האולם בנפחם, אולם הצליחו לחמוק הן מעדשות המצלמות הרבות והן מדברי הנואמים.
הפיל הראשון הוא, כמובן, דרך מינויו של גרוניס לנשיא בית המשפט העליון. "חוק גרוניס", הידוע לשמצה, עמד בחדר בכל העת ההיא - ולא הועילו המילים הנעימות שהשמיעו המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, או קהל המברכים בתום הישיבה; הללו ניגשו ללחוץ את ידו של הנשיא, מוקף בבני משפחתו הקורנים והאדיבים למראה, כאשר הכל יודעים כי אלמלא פועלם של הללו השוכנים 200 מטר משם, בבית המחוקקים, היו גלילי עלי הגפן וכריכי הלחם הלבן בטפנד ובממרח עגבניות נערמים לכבודו של יהודי אחר.
לעניין "עתידו של בית המשפט", שאלת "מעמדו" ו"פניו" - הפיל השני באולם - הדוברים הילכו בין הטיפות, כאילו היו המילים מוקשים נפיצים, וכאילו לא הייתה זו הזירה הנכונה והעת המתאימה לתבוע כי לא יאונה רע למוסד החשוב ביותר בישראל. אדרבה, בבית המשפט נכחו רק שני פוליטיקאים: שר המשפטים יעקב נאמן והשר דן מרידור, חביבו של המוסד ופטרונו הפוליטי זה שלושה עשורים כמעט. השניים ישבו מרוחקים זה מזה - נאמן בשולחן הפרקליטים, לצדם של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין (שלא הצליח להחניק פיהוק בזמן נאומה של ביניש) ושל פרקליט המדינה משה לדור; ומרידור במקום טוב באמצע במושבי הקהל. ביניהם שורה ארוכה של שופטים לשעבר, ובראשם הנשיאים אהרן ברק ומאיר שמגר - כמו חוצצים בין שתי האסכולות הפוליטיות הללו, כמו משמשים תהום, לא גשר, בין בית המשפט של פעם לבין זה של ימינו.
ברק ושמגר ישבו זה לצד זה בפנים חתומות; שומרים לעצמם את מחשבותיהם ועמדותיהם בעניין הפילים בחדר והנאומים שנישאו. מדי פעם רכנה אלישבע, רעייתו של הנשיא לשעבר ברק, לעברו, קימטה את מצחה והוא מלמל משהו בלחש לתשובה. שמגר שמר על מבע האבן שלו, גם כאשר ביניש התלוצצה, גם כאשר גרוניס דיבר ואפילו בשעת נאומו הקצרצר, והמוזר במקצת, של שר המשפטים. מוזר במקצת, מכיוון שהוא ארך לא יותר מדקה - וחרג
בעוד כל הנואמים הקפידו להחמיא לביניש על פסיקותיה, על מזגה השיפוטי הטוב ועל תרומתה החשובה לבית המשפט, שר המשפטים בחר לתקוף את העניין מזווית מעט ייחודית. הוא הזכיר לביניש כי בתקופתם המשותפת כשר וכנשיאה מונו שבעה שופטים ונשיא אחד, ו"תמיד, מאחורי הדלת הסגורה של לשכתך. בלי רעמים ובלי מהומות. כפי שהדברים צריכים להיעשות ולהיות". לזכותו של נאמן - מי שראה עצמו קורבן של הפרקליטות ומי שהתייצב בפני בית המשפט העליון וזוכה מהאשמות חמורות - ייאמר כי היה היחיד ליצוק מעט טקסט לתוך הסאבטקסט.
זה היה נאומו של מי שהכניע את יריבו והכפיף אותו למציאות ולתנאים חדשים. נאומו של מי שנשלח לפקח על המהפכה השיפוטית החדשה, זו שצפויה לכרסם במהפכה של השופט ברק ושל ממשיכת דרכו, ואולי אף למחות אותה מהעולם.
העובדה שבפתח הישיבה הספיקה הנשיאה ביניש, בהחלטה האחרונה שלה על הכס, לבטל סעיף בספר החוקים, כשבאולם יושבים שר המשפטים ומחליפה, שעיני חברי כנסת רבים נשואות אליו כדי למחות את מורשת ברק וביניש - הייתה אקט הפגנתי אחרון של "עצמאות שיפוטית", הנגזרת המפורסמת של "עצמאות בית המשפט", שאותה תבעה ביניש בנאומה. מהפכת הנגד למהפכת הנגד יצאה לדרך, והיא נעשתה בדרך שבה מבצעים הפיכות בעולם זה של משפט ומשפטנים - בדלתיים סגורות ובדרך הנאותה.
מחנה המפסידים והמנצחים היה קל לזיהוי ברחבה מחוץ לאולם, שם הועמדו שולחנות עם מיצים לצד ביסלי, גרעינים, בוטנים אמריקאיים ופיסטוק חלבי. מלצריות לובשות שחור התהלכו בין המוזמנים נושאות מגשים עם מתאבנים. בצד האחד ניצב השופט גרוניס, מוקף כאמור במשפחתו. חליפתו השחורה תלויה עליו מעט פחות מדויק מהנדרש, ועיניו נוצצות בהתרגשות. אחד-אחד ניגשו אליו בני משפחה וחברי הקהילה המשפטית לברכו. הברכות היו מאופקות, ולחיצות הידיים מנומסות.
כשהגיחה הנשיאה ביניש במורד המדרגות, החלו לעוט עליה מנשקים ומחבקים. הרוק נזל כמים, והשרירים נתפסו מרוב מאמץ. גרוניס היה שקוע בשמחתו הצנועה, וביניש, מוקפת באוהביה ובאהוביה, מיצתה כל רגע שהיה ניתן לסחוט ממסכת הפרידה שלה. זה היה יותר מאשר חילופי משמרות בהיכל הצדק העברי.
אלה היו חילופי דורות והעברת לפיד מישראל אחת - מרוחקת, מסוגרת ומתבצרת - לישראל אחרת, זו שתובעת לעצמה בכוח, לעתים מאחורי דלתיים סגורות ולעתים בשאון מליאת הכנסת הצעקנית והגסה, את מה שהיא רואה כשלה; את מה שעניינים משונים דוגמת "שיטת הסניוריטי", וחונטות סגורות ומסוגרות, המחילות עליהן קודים פנימיים הידועים רק להן, מנעו ממנה שלא כדין.
וכעת יש דין חדש ויש דיין: אשר גרוניס שמו. והעובדה שהכל כמעט הביטו בו כאילו היה צלם בהיכל היא הבעיה של אלה שמסרבים להכיר בכך שמדינת ישראל השתנתה, ועמה השתנו גם אזרחיה וגם שריה וגם שופטיה. לפחות נותרו כללי הטקס. לפחות הכל - כמעט - מקפידים על פנים חנוטות ועל קולות מתונים. אחרת, מי יודע לומר איזה נחשול לבה היה שוטף אתמול את מרצפות השיש בירושלים. מי יודע לומר את מי היו רומסים הפילים בשעטתם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם