העיר קטנה לשניהם
ישנו עימות בין ראש ממשלה לנשיא בעניין האיראני, אבל הנשיא במקרה זה הוא פרס, לא אובמה, והוא נושא עמו מסר הפוך לחלוטין מנתניהו
← פרס: "אובמה הלך את המקסימום לקראת ישראל"
← דיווח: נתניהו יציב אולטימטום לבית הלבן
זה היה עוד סימן לחוסר התקשורת האישית בין אובמה לנתניהו, עוד אירוע לא נעים שאיש לא הרוויח ממנו דבר. מצד שני, מה שני האישים האלה לא היו נותנים כדי לחזור שנה אחורה, לסכסוכים העגמומיים על העניין הישראלי-פלסטיני? הרי שם תמיד אפשר להמשיך לדבר; הצנטריפוגות לא מסתובבות ואיום התקיפה הישראלית ו/או מרוץ החימוש הגרעיני במזה"ת ו/או האפשרות שהאיראנים ישתגעו לא באוויר. את המשבר הפלסטיני-ישראלי אפשר לנהל. האיום האיראני זה סיפור שמנהל אותם - ויכול לבעוט את שניהם, כל אחד בתורו ומסיבותיו שלו, ממשרותיהם.
הנאום של אובמה היה מלאכת מחשבת של עבודה פוליטית. הוא לא כוון לנתניהו, למקבלי ההחלטות בישראל או לקהל הישראלי. אובמה דיבר ליהודי ארה"ב, ובעיקר לשכבת ההנהגה שלהם. הוא היה מודע כמובן למסר שמילותיו יישאו ברחבי העולם, אבל קהל היעד היה אמריקאי, והמטרה ברורה - בחירות 2012.
אובמה הגיע אל הנאום כשהוא נתון במה ש"ניו יורק טיימס" הגדיר כ"לחץ אדיר" להחריף את הטון נגד איראן. בין היתר, נתניהו לא נרתע מהפעלת קבוצה של סנאטורים שנפגשו איתו לאחרונה בירושלים - ויצאו מיד לתקשורת כדי לדבר על "תסכולו" של ראש הממשלה מהמסרים הסותרים בוושינגטון. ככה זה: פעם ביבי איים על הנשיא קלינטון ש"גבעת הקפיטול תבער". מאז הוא מבעיר את הגבעה לפי צרכיו.
אובמה, מצדו, מגיב רע מאוד ללחץ. כמו בשנה שעברה, גם השנה הוא הגיע עם מסר שאיננו מתחנף לקהל שלו. לשווא יחפשו מי שיחפשו את הציטוטים על "אופציה צבאית". אובמה לא הסכים להחריף את טון האיום כלפי איראן במילימטר אחד. יתרה מזו, הוא הקדיש זמן רב, זמן רב מאוד, לדיבור על יתרונותיה של הדיפלומטיה. הרטוריקה הצבאית שלו הייתה מחזור של דברים שנאמרו מפורשות בעבר - כל האופציות על השולחן וכו'. הוא הוסיף לכך, וזה היה חשוב, שלילה מוחלטת של רעיונות שהחלו צפים בוושינגטון על "הכלת האיום האיראני" - שם קוד להשלמה עם הגרעין. זהו.
לבד מכך, אובמה הקדיש את נאומו לניסיון נמרץ לעצור את ההסלמה המילולית בעניין איראן. הנזיפה שלו על כך שיש יותר מדי "דיבורי מלחמה פרועים" שרק "מסייעים לאיראן", ולכן יש להימנע מ"דברי רהב", הייתה מכוונת ישירות לירושלים.
בסך הכל, אובמה סיפק נאום ברור שאמנם הבהיר שלא יירתע
בשבועות האחרונים צף ועולה הרעיון שארה"ב תספק לישראל ערבות ביטחונית שאיראן לא תגיע לפצצה, ובתמורה ישראל תוריד מהשולחן את איום התקיפה. מהות הערבות הביטחונית איננה ברורה - הבטחה אמריקאית לתקוף אם קווים אדומים מסוימים ייפרצו, לדוגמה. המתווה הזה למעשה מקודם על ידי ישראל, אבל מדבריו של אובמה אי אפשר היה להבין אם הוא מוכן להתחייב לו. יריביו הרפובליקנים, אלה שיופיעו על מסכי הווידיאו באיפא"ק ביממות הקרובות, ינצלו היטב את אי הנכונות של הנשיא לזרום באפיק שמנסה לייצר נתניהו.
העימות המרכזי אתמול היה בהחלט בין ראש ממשלה לנשיא. אבל לא הנשיא האמריקאי. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ונשיא מדינת ישראל שמעון פרס משדרים מסרים סותרים לחלוטין בעניין האיראני; נתניהו דורש ערבויות מרחיקות לכת מאמריקה, ופרס מצהיר ש"אין שום פער" בין הצדדים.
ראש הממשלה מציב כקו אדום את יכולתה של איראן לייצר פצצה, ואילו הנשיא שלנו מסכים עם הבית הלבן שהקו הוא עצם ייצור הפצצה. פרס מדבר במילים חמות מאוד-מאוד על אובמה, ונתניהו, אפשר לצפות, יהיה זהיר ממנו בהרבה. פרס וביבי הגיעו לוושינגטון, ואין מה לדבר - העיר קטנה מדי לשניהם.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם