
פוקר נגד האיראנים
אובמה ונתניהו מהמרים נגד איראן ונגד עצמם ולא בטוח שקיבלו כלל הכרעות. הקלף היחיד של רה"מ הוא התקיפה והנשיא אינו יכול לאשר אותו
אלא שזה רק חלק קטן, כמעט זניח מהסיפור. אובמה היה מתנגד לתקיפה ישראלית גם אם הבחירות היו רחוקות. הוא לא רק פוליטיקאי, אלא גם נשיא, וכדרכם של נשיאים מבקש לשמור לעצמו מרחב תמרון מקסימלי. תקיפה תאלץ אותו לקבל החלטות קשות. המתנה תאפשר לו להחליט מאוחר יותר, או לא להחליט לעולם.
בנאומו בפני צירי ועידת איפא"ק סנט אובמה בקודמו, הנשיא ג'ורג' בוש, שהותיר לו, את "המאמצים ללחוץ על איראן מנופצים לרסיסים". הנה, גם זו עקיצה של שנת בחירות, בנאום שהיה נאום של בחירות, אך יש בה יסוד בלתי ניתן להכחשה של אמת: בוש חיכה, ולא החליט. עכשיו אובמה חושב שגם לו מגיע מרחב של המתנה.
הרבה דובר בשבועות האחרונים על הפגישה "המכרעת" בין נתניהו ואובמה בנושא האיראני. אך ככל שניתן לשפוט ממה שידוע - וצריך להודות ביושר, לא הכל ידוע על מה שנאמר בחדר הסגור בין שני המנהיגים, הרבה לא השתנה אתמול. לא דובים ולא הכרעה. אובמה התעקש, פעמיים, שיש עוד זמן. נתניהו התעקש, בנוכחותו של אובמה, שישראל צריכה שתהיה לה יכולת להגן על עצמה. ומכיוון ששר הבטחון ברק כבר
חשף את המועד שאחריו לא תהיה לישראל עוד יכולת כזאת, הרי שלוח הזמנים הישראלי נותר על כנו.
"ארה"ב תמיד תגבה את ישראל", אמר אובמה גם בנאום וגם בפתח פגישתו עם ראש הממשלה. זה איתות לאיראנים, שלא יתבשמו בהתנגדות אמריקאית לתקיפה - אם ישראל תתקוף, אין פירוש הדבר נטישה אמריקאית. ומצד שני הזהיר כי דיבור "מופקר" על מלחמה עלול להעלות את מחירי הנפט - איום סמוי על ישראל העשויה להתפס על ידי האמריקאים כאחראית ישירה לפגיעה בכיסם.
אובמה ונתניהו נמצאים במצב מעניין ומוזר. הם משחקים פוקר נגד האיראנים, אך גם אחד נגד השני. אובמה יודע שנתניהו לא יכול לוותר על האיום בתקיפה, זה הקלף היחיד שלו. נתניהו יודע שאובמה לא יכול להדליק אור ירוק לתקיפה, זה יחסל את מאמציו הדיפלומטיים ויעביר את היוזמה למגרש שאין לו שליטה עליו. אובמה גם לא רוצה להבטיח לנתניהו תקיפה אמריקאית עתידית, לא רוצה לתת בטחונות שתקיפה כזאת בוא תבוא.
וממילא, איזה בטחונות הוא כבר יכול לתת? מרגע שיסגר חלון ההזדמנויות של ישראל יוכל הנשיא האמריקאי לשנות את דעתו ולסגת מהבטחותיו בטענה שהנסיבות השתנו. ארה"ב הבטיחה לישראל בשנות החמישים לשמור על חופש השיט במיצרי טיראן, אך בשנות השישים התברר שלא הבטיחה לקיים. אובמה, לשבחו ייאמר, מעדיף שלא להבטיח. אין טעם להבטיח כשאין מי שיאמין.