אובמה טוב ליהודים
לא הבחירות הפכו את עורו של הנשיא האמריקאי אלא ההבנה שאין עם מי לדבר במזרח התיכון חוץ מאיתנו. לגיבורי "פרשת הרפז" יש שורשים תנ"כיים, ומה למלחמת האחים בגטו ורשה ולמלחמות היהודים היום?
כשאצ"ג הזהיר משואה בראשית שנות העשרים לעגו לטירופו. כשבן הכט והלל קוק עשו מאמצים אדירים להביא למודעות הציבור האמריקאי את השואה, הממסד היהודי בארצות הברית בראשות סטיבן וויז ניסה להשתיק אותם באיומים. ה"ניו יורק טיימס", בבעלות יהודית ובעריכה יהודית, דחק את הידיעות על השואה באירופה לידיעה קטנה בעמודים האחוריים. לכן, נכון עשה נתניהו, ראש ממשלה בעל תודעה היסטורית מפותחת, כשהזכיר מה היה ומה עלול לקרות.
אחרי הכל - הניתוחים, ההדלפות, הסיכומים והחיוכים המבוימים - נותרה השאלה האם אמריקה של אובמה תפעל או שהפור נפל, והעול עלינו. דומני, שמוקדם אולי להתייאש מפעולה אמריקאית. בניגוד לנשיא פרס, איני חושב שאובמה הוא הנשיא הכי ידידותי לישראל. זו הגזמה פראית, מסוג ההגזמות שפרס מחבב (ע"ע מזרח תיכון חדש). אולם בשנה האחרונה אפשר לשמוע שינוי ברטוריקה ובטרמינולוגיה של אובמה.
המלעיזים טוענים כי מדובר בשינוי קוסמטי הקשור במסע הבחירות לכהונה השנייה והצורך בתרומות. לדעתי, יש עוד טעמים לדבר. המציאות השתנתה מול עיני אובמה, נאום קהיר התפוגג.האביב הערבי נצבע בירוק איסלאמי, המערב בפאניקה מפצצה איראנית ובד בבד היסטרי מהשלכות פעולה ישראלית. מרכיב מרכזי באידאולוגיה המקורית של אובמה היה התפיסה כי הסכסוך היש ראלי-ערבי הוא הגורם המרכזי לחוסר היציבות במזרח התיכון ובעולם. תפיסה המתבררת כשטות מוחלטת.
ערבים רוצחים ערבים בסיטונות בלי שום קשר לישראל. אובמה המקורי האמין בהידברות, בהכלה, ביכולת של דיאלוג לפתור סכסוכים. נו . . . גם צ'מברליין האמין בהידברות וחזר עם מטרייה מקופלת בין הרגליים ואת המחיר שילמה צ'כוסלובקיה. העובדה שאובמה נאלץ להעלות על דל שפתיו, גם אם כמי שכפאו שד, אופציה צבאית המנוגדת בתכלית לתפיסת עולמו, אומרת דרשני. אין לו ברירה. במשמרת שלו נפל עליו תפקיד צ' רצ'יליאני. הוא לא יכול לנהוג כעובד סוציאלי משיקגו אלא כשריף. ואולי אובמה יפתיע אותנו ואת עצמו ויתאהב בתפקיד הארי המזוהם. התקפה אמריקאית על איראן? אף פעם אל תאמרו אף פעם. מתברר שאת ההחלטה החשובה ביותר בהי סטוריהשל מדינת ישראל אמוריםלקחת אנשים שבזמנם הפנוי משחקים בחומר אורגני שמנוני ומסריח. פרשת הרפז מעוררת בחילה, אבל אין בה תדהמה. אין שום אלמנט מכוער, עלוב וקטנוני שזר להתנהלות מאחורי הקלעים של מערכת הביטחון הישראלית. לא היום, ולא אתמול. קטונתי להכריע מי צודק בפרשה. אני יודע דבר אחד. העובדה שהעיתונות נחלקת לקבוצות אוהדים שרופים, מגוחכת בעיני. אני אוהד שרוף רק בכדורגל, ורק של בית"ר, לא של גנרלים, פוליטיקאים ועיתונאים, אפילו אם הם חברים שלי.
אין לי מספיק ידע לקבוע מי הנבל בסיפור. כן מעניין אותי להתמקד בחומרים המרתקים המרכיבים את הפרשה - יצרים, אגו, תאוות כוח ושררה. חומרי הבסיס של כל דרמה אנושית. אשכנזי, ברק וגלנט אינם הגנרלים היהודים הראשונים שהכבוד העביר אותם על דעתם. לפני 3,000 שנה בשער העיר חברון, יואב בן צרויה שר צבא דוד טמן מלכודת לאבנר בן נר שר צבא שאול והיכהו בחומש (חנית בין הצלעות לירך). זמן קצר קודם לכן אבנר כרת ברית עם דוד למסור את ממלכת ישראל תחתיו. יואב טוען בפני דוד שאבנר טומן פח. הוא כנראה חושש גם שאבנר ימונה במקומו לשר צבא כחלק מהדיל המתרקם. ובנוסף, יש לו חשבון דמים עם אבנר שהרג את אחיו בקרב. אותו יואב שקרא לעבר אבנר: "הלנצח תאכל חרב? " מחסל אותו בלי להניד עפעף.
הלסת לא נופלת למשמע מעללי אשכנזי וברק
שלא תטעו, גם אבנר אינו טלית שכולה תכלת. הוא שורד. מקייאווליסט ערמומי. לאחר מות שאול ויהונתן, הופך אבנר לפטרון היורש איש בושת (חתיכת שם קיבל האומלל). אבנר משתלט על הארמון, פוקד את רצפה פילגש שאול, משפיל את איש בושת הנכה ולבסוף מסגיר את ממלכת שאול לדוד בהסכם שכולל על פי דרישת דוד גם את החזרת מיכל בת שאול. כזכור מהפרקים הקודמים, מיכל ניתנה לדוד בעבור מאה עורלות פלשתים אך נלקחה ממנו בעצם ימי המאבק על השלטון וניתנה לאיש אחר, פלטיאל בן ליש. התיאור מכמיר לב. מיכל נלקחת לדוד ופלטיאל הולך אחריה וממרר בבכי. הכתוב מספר: "וילך איתה איש, הלוך ובכה אחריה עד-בחורים, ויאמר אליו אבנר לך שוב, וישוב". אבנר קצר ואכזרי, "לך שוב". תחזור הוא אומר. אחר כך גם דוד יתאכזר למיכל, אחרי שזו תלעג לו. יואב בן צרויה יחסל עוד שר צבא שהיווה עבורו תחרות, בן דודו עמשא.
היצרים, התאוות והאגו מככבים גם בין טובי העם בתקופה נשגבת בתולדותינו. דומה שצדקו חז"ל כשקבעו כי ככל שאדם גדול יותר, יצרו גדול יותר. לאנשים דגולים יש יצרים גדולים, אגו מפותח וכו', אחרת הם לא היו הופכים למצביאים, מנהיגים או כוכבי רוק אלא לחנוונים ופקידי בנק. התאווה
לכוח, לשררה להכרה, התשוקה למשול, היא מנוע הבעירה הפנימי של אותם מנהיגים. וכיוון שמה שהיה הוא שיהיה, הלסת לא נופלת למשמע מעללי אשכנזי וברק. ועוד בעניין, לא פעם תהיתי כיצד 2,000 שנה לאחר כישלון המרד ברומאים בגלל מלחמת אחים, יהודי גטו ורשה, ערב מרד בגרמנים, לא הצליחו להתאחד. האי"ל, הארגון היהודי הלוחם המזוהה עם השמאל הציוני והבונדיסטים, לא הסכים לאיחוד שירות עם האצ"י - הארגון הצבאי היהודי שהיה מורכב מאנשי בית"ר ובוגרי הצבא הפולני. מדהים. השואה משתוללת, והיהודים רבים על השיטה הכלכלית הרצויה, ובמהלך המרד נלחמים במסגרות שונות.
עוול גדול נעשה לאצ"י, במדינת ישראל של מפא"י נשתכח שמו. בכוונת מכוון. ההיסטוריה שוכתבה (ע"ע ספרו החשוב של משה ארנס "דגלים מעל הגטו", שחובר על מנת לתקן את המעוות). בדיעבד , איני משוכנע שהמאבק האידאולוגי הבלתי נתפס, הקיבעון הרעיוני על חשבון אחדות השורות נבעו אך ורק מתוכן ותכלית. גם שם היו הרבה אגו ויצרים לצד שנאת אחים מזוקקת. אז מה עדיף? שנאת אחים אידאולוגית או יצרית? קנאות אידאולוגית או קנאה מרה אנושית? אני חושב שמילת המפתח היא מינון. החבורה שלנו הגזימה עם הכמויות.
erelseg@walla.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם