סלט ערבי
השבוע אני והבת שלי העמדנו פנים שאנחנו מנסות לגרום לכך שהערבים ירגישו שייכים לישראל. לא יודעת אם שיניתי, לפחות ניסיתי. "לעשות וי"?
אבל בדרך, פתאום היא הוציאה את האוזניות של האייפוד מהאוזניים והתחילה לדבר. אמא, את יודעת שחלק מהבנות בכיתה בכו? היא התוודתה פתאום. למה? שאלתי. כי אמרו להן שהן בכלל לא צריכות להיות כאן, שגנבנו את האדמה לפלסטינים ושכולנו צריכים לעוף מפה, היא אמרה.
וואו, אמרתי. מדהים איך שלאנשים אין בעיה לעשות למישהו אחר בדיוק את מה שהם מתלוננים שעשו להם, הא? אבל במקום לענות היא התבוננה בי במבט חלול. אז מה הבנות ענו? שאלתי. כלום, היא אמרה, וחזרה לאייפוד.
רצה הגורל ובאותו ערב ממש דורית ביניש פרשה ואשר גרוניס הושבע, ושופט העליון הערבי סלים ג'ובראן הפך לשיחת היום כי לא שר את התקווה בטקס. אחד מחברי כתב בפייסבוק שהוא מזועזע מכך שמצפים מערבי לשיר "נפש יהודי הומיה", והתחיל ויכוח מתלהם במיוחד עם מישהי שסיכמה את הנושא בכך שמקומם של השמאלנים בסוריה, או מקסימום ברצועה. אם אתם רוצים לדעת מה היה בסוף, אז לדעתי היא ניצחה בתחרות "מי יורד הכי נמוך", והוא עשה "וי" על "ניסיתי, אבל אין עם מי לדבר".
ופתאום שאלתי את עצמי איך זה שאחרי יותר משישים שנה לא רק שלא התקרבנו לפתרון לבעיית הזהות של הערבים בישראל, אלא נראה שרק התרחקנו? האם ייתכן שאנחנו רק מעמידים פנים שאנחנו מנסים? ומהי בעצם המטרה שלנו? לריב ושכולם יוכיחו אחד לשני שהם צודקים?
החברות של הילדה שלי לא ידעו מה לענות להתקפות בסמינר הדו קיום, כי הן לא מספיק מכירות את ההיסטוריה של ישראל. למה? כי בבית הספר מלמדים אותן על אלכסנדר הגדול אבל לא על מלחמת השחרור. בכל מדינה מערבית נורמלית יש לימודים אינטנסיביים של ההיסטוריה של המולדת עוד בבית הספר היסודי, אבל כאן, מספיק שאנחנו עושים "וי", ולא מספיק נוגעים במורשת ובמהות.
ומה לגבי הילדים הערבים מהסמינר? כששאלו אותם מי מרגיש ישראלי, רק ילדה ערבייה אחת הצביעה. ובאמת, לפי הסקרים, 60 אחוז מערביי ישראל לא מקבלים את ישראל כמדינה יהודית, 22 אחוז שוללים את קיומה, 46 אחוז לא מוכנים לשלוח את ילדיהם לבית־ספר עברי, ו-40 אחוז מכחישים את השואה.
כולנו יודעים שהמגזר הערבי מופלה לרעה בתקציבים, סובל משיעורי פשע ומצוקה גבוהים, ומהשתתפות נמוכה במעגל העבודה. תכלס, אם לוקחים בחשבון שכבר לפחות שלושה דורות גדלו פה מאז שהמדינה קמה, היינו כבר צריכים להיות במקום טוב יותר, לא?
שייכות היא צורך פסיכולוגי בסיסי של כל יצור אנושי, אבל השאלה היא, מה אנחנו עושים לשם כך חוץ מלסמן "וי". בתי הספר הערביים משתפים את הילדים בסדנת דו קיום פעם אחת במהלך התיכון, ועושים "וי" על מפגש עם יהודים. חברי הכנסת הערבים מקדמים את האג'נדה הפלסטינית ומדי פעם עושים "וי" על ניסיונות סרק לקרב בין הפלגים.
וכן, יש גם את מה שנשאר מהשמאל, שכדי להתמודד עם רגשות האשם פשוט מצדיק מראש כל מעשה של ערבי, אלים ככל שיהיה, ובכך עושה "וי" על תרומתו לשלום.
ולמה כל זה מביא? האם זה משפר למישהו את תחושת השייכות? לא יודעת מה אתכם, אבל לי נראה שדווקא להפך. תחשבו מה היה קורה אם היו מחזקים את לימודי ההיסטוריה הישראלית בתוכנית החינוך. מן הסתם משהו דומה למקרה עם ג'ובראן: מיד היו קופצים מתנגדים שהיו קובעים שמדובר בפאשיזם, וזה היה מקפיץ את ליברמן שהיה מנסה להעביר איזה חוק, התקשורת הייתה חוגגת כמה ימים, ובסוף היו מטאטאים את הכל מתחת לשטיח, כדי לעבור לפסטיבל הבא. רק שבהתנהגות המזגזגת הזאת, אנחנו גוזלים משהו מאוד חשוב לא רק מהאזרחים הערבים, אלא מכל האזרחים: תחושת שייכות.
ג'ובראן, אם תשאלו אותי, דווקא פתר את זה יפה: הוא לא עשה מעשה פרובוקטיבי, בדומה לחיילים הדתיים שקמו ויצאו באמצע שירת נשים. הוא כיבד את הטקס ואת המעמד, רק לא שר את המילים של התקווה, שמה לעשות - נועדו ליהודים.
אבל התקשורת שלנו מיד קפצה על האייטם והתחיל מעגל הקסמים - הימין מזדעק ומאיים לחוקק, השמאל מזדעק על ה"פאשיזם", וכולם, משום מה, מרוצים. כל אחד עשה "וי" כדי למרק את המצפון, אבל כולם רק מרגישים פחות שייכים.
אם הערבים לא מרגישים שייכים, זו בעיה שאנחנו צריכים לפתור, אבל לא על ידי טשטוש העובדה שזאת מדינה יהודית. הרי לשם כך קמנו, וזאת המורשת שלנו. אם נצניע אותה, תוך דור אחד לא רק הערבים ירגישו חוסר שייכות, אלא גם היהודים. אז מה עשינו? כולנו צריכים להרגיש שייכות, ושייכות מתחילה בהטמעת מורשת.
אם נריב על להטמיע אותה בקרב התלמידים היהודים, איך אנחנו מצפים שיקבלו אותה אחרים? הרי אם חלילה יתגברו את לימודי ההיסטוריה של ארץ ישראל בתוכנית הלימודים, כל מה שיעניין אותנו יהיה הריב המתוקשר על מי שיכתוב אותה: גדעון לוי, או משה פייגלין.
בכל מדינה, מיעוט תמיד ירגיש אאוטסיידר במידה מסוימת, ומדינה דמוקרטית צריכה לעשות את המקסימום כדי להפחית אפליה, להגביר קבלה ולאפשר זהות מבודלת. אבל זה לא אומר לטשטש את מי שאתה ומה שאתה מאמין בו.
רק שנדמה שאף אחד אינו אמיץ מספיק כדי להכיר בזה, וכולם מעדיפים לעשות "וי" על כל מיני פעולות שלא באמת תורמות לשום דבר, פרט לדחיית הצורך להתמודד עם הנושא הלא נעים הזה. כך שלאט לאט נותרת רק טינה לישראל, אבל ביטויי האהבה הולכים ונגמרים.
נכנסתי לחדר של הבת שלי, שבצירוף מקרים נדיר הייתה עסוקה עם הפייסבוק. תקשיבי, אמרתי לה. למה שלא תחפשי את התלמידים הערבים שפגשת ותציעי להם חברות? ככה תוכלי להפוך את המפגש הזה, שיצאת ממנו עם הרגשה לא נעימה, מחוויה חד פעמית למערכת יחסים. אולי אפילו תגרמי למישהו לשנות את דעתו על יהודים.
היא הביטה בי במבט מהורהר ואמרה, "עוד מעט" (שזו תשובת קוד נוספת ל"באמא שלך, אל תתחילי לחפור לי עכשיו, אוקיי? נדבר בהזדמנות"). חייכתי והשארתי את זה ככה. אני יודעת שכשאני מפעילה עליה יותר מדי לחץ (ע"ע חופרת) זה גורם לאפקט ההפוך.
אבל אחרי שסגרתי את דלת החדר שלה, חשבתי לעצמי, רגע, ומה איתך? את רק חכמה על קטנים, או שאת הולכת לעשות ממשי כדי שבעתיד ישתנו פני הדברים? אז זהו. עכשיו שסיימתי לכתוב אני יכולה לעשות "וי" על הטור של השבוע שעסק בנושא הכאוב של השייכות של הערבים. האם שיניתי משהו? לא ברור. מה שכן, נראה אתכם מאשימים אותי שלא ניסיתי.
סטטוס: אנחנו לא מפלים. אנחנו פשוט לא מצרפים אלינו סוגים מסוימים של אנשים. ג'רלד וולמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם