הגיע זמן התיקון
ישראל קצה בתפקיד הברווז במטווח והחליטה ליטול יוזמה. הסיכול היה נקי ומדוייק. אמש אמר בכיר בטחוני כי מעכשיו אנחנו מכתיבים את הקצב
אז, החליט שר הביטחון לא לקבל את המלצת ראש השב"כ יורם כהן ולא לחסל את שרשרת הפיקוד של הפיגוע המתגלגל מבעוד מועד, כדי לא להדליק את הגיזרה, תוך תקווה שצה"ל יצליח לשבש את הפיגוע על הגדר או משהו. המשהו הזה לא קרה, הפיגוע גבה מישראל מחיר כבד, כולל מתח קשה בין צמרת שב"כ לסביבת שר הביטחון.
שלשום בא התיקון. מערכת הביטחון החליפה דיסקט. הפיגוע המתוכנן הוגדר "פיגוע תופת איכותי במיוחד", הביצוע והתכנון בידי ועדות ההתנגדות, כנראה בידיעת חמאס. ישראל קצה בתפקיד הברווז במטווח והחליטה ליטול יוזמה. הסיכול היה נקי ומדוייק, והגיזרה אכן נדלקה.
מעכשיו, אמר אתמול גורם בטחוני בכיר, אנחנו לא נגררים יותר לתוך הסלמה וחילופי מהלומות, מעכשיו אם יש צורך אנחנו יוזמים ואנחנו מכתיבים ואנחנו פועלים כדי להגן על תושבי ישראל. לא להיפך.
צריך להריע לגישה הרעננה הזו, ועוד יותר מזה, צריך לשבח את צה"ל על איכות הביצוע: נכון לרגע הורדת שורות אלה לדפוס (אמש לקראת חצות), 15 מחבלים הרוגים, מתוכם 3 מוועדות ההתנגדות ו-12 מהג'יהאד (שחוטף כאן מכה לא פשוטה), 100 רקטות שנורו על ישובי הדרום, 28 מהן יורטו באוויר על ידי "כיפת ברזל", האחרות (למעט אחת, בבאר שבע), לא פגעו, כשהמערכת מודעת לכך מראש ולא מתבייתת עליהן.
אף פלסטיני חף מפשע לא נהרג, בישראל אין הרוגים (טפו-טפו), יש פצוע קשה, העולם מתעלם, אפילו אירופה אדישה למחצה, הטבח בסוריה מעניין יותר, בקיצור, יש לנו כאן הצלחה מבצעית משמעותית, שיכולה להשתבש בכל רגע נתון עם קסאם מקרי שיפול במקום בו לא היה אמור ליפול, וכל השורות שלמעלה
"כיפת ברזל" מתבררת כמערכת שמספקת את הסחורה, הברקה ישראלית אותנטית, גאווה אמיתית. הבעיה היא, שעסקינן במקרה בו הסחורה מסופקת, אבל הלקוח לא מרוצה.
כך או אחרת, עם הרוגים או בלעדיהם, מיליון תושבי הדרום נותרים בני ערובה של כנופיות טרור השורצות בעזה ומסוגלות, בכל רגע נתון, לרסס את הדרום (ובקרוב גם את המרכז) כולו ברקטות, שמאלצות חצי מדינה לרדת למקלטים, להכנס לחדרים מוגנים, לבטל לימודים, לא לחגוג את פורים ולהפסיד את סוף השבוע האחרון של "דרום אדום", שמקבל משמעות אחרת לגמרי תחת האש.
7 הקילומטרים הקרובים ביותר לגדר אינם מכוסים כלל על ידי "הכיפה", כל השאר מכוסים, אבל לא ברמת ביטחון שמאפשרת חיי שיגרה רגילים.
הטרור חי, קיים ובועט בעזה, מתעצם, מתארגן, צובר כלים, אוסף מודיעין, ובסופו של דבר גם רואה ברכה בעמלו. בכל כמה חודשים, או שבועות, הופכת המחצית הדרומית של ישראל לבת ערובה ויורדת למקלט. האנשים שגרים שם לא יכולים לתכנן שום דבר כמו שצריך, אין להם ביטחון בכלום, הם חיים משבת לשבת, מהיום למחר, מהיד לפה.
עד מתי תוכל מדינה ריבונית להרשות לעצמה מצב כזה? בואו נדלג אחורה רגע ל"עופרת יצוקה", המבצע הגדול האחרון בעזה שיצר את משוואת ההרתעה המוגבלת איתה אנו חיים עד עכשיו. היו אז גורמים כמו ראש הממשלה אהוד אולמרט וגם כמה שרים, כמו חיים רמון ואלי ישי, שחשבו שצריך להשלים את המלאכה בעזה.
היו רגעים בהם רעם הטנקים נשמע בככר המרכזית של עזה, ראשי חמאס הורידו זקנים וירדו למנהרות, חלק ברחו לרפיח. שר הבטחון דאז, שהוא גם השר דהיום, ניסה להפסיק את הפעולה כבר ביומה השני, עם דיבורי ה"מסדרון ההומניטארי", והמשיך לנסות עד שהצליח. מה שעניין אותו היו הבחירות המתקרבות, לא הדרום הנצור.
ישראל לא השלימה את המלאכה, כרגיל, והתפשרה על ריבונותה. את הפירות הבאושים של זה אנו אוכלים עכשיו, ונמשיך לאכול, עד שנבין שאף אחד לא ינקה עבורנו את עזה, טילים ורקטות לא מחלידים אלא משוגרים והטרור מבין, למרבה הצער, רק שפה אחת.
אקו"ם