נכד הולך לצבא

שרשרת המלחמות יצרה שושלות של דואגים לשלום יקיריהם. הם מתמעטים לא בגלל השלום - אלא משום שרק מחצית הצעירים מתגייסים

אברהם תירוש | 14/3/2012 13:14 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
ביום ראשון, בצל מטחי הרקטות שנחתו על הדרום, התגייס נכדנו טל לצה"ל. לגולני. הוא הלך שמח וטוב לב, ואנחנו, סבתו וסבו, מאופקים ככל שיכולנו, פתחנו בלב הולם סיבוב חדש של דאגות וחרדות. החלום שהילד הזה ובני דורו כבר לא יצטרכו להילחם התנפץ לרסיסים על רקע קולות הנפץ שעלו מהדרום.

סיבוב החרדות הקודם שלנו החל לפני כ-33 שנה ונמשך 12 שנים רצופות כמעט. הוא התחיל כשבננו הבכור התגייס והתעצם כשבננו השני, אביו של טל, הצטרף אל אחיו כעבור כשנתיים וחצי. שניהם לחמו במלחמת לבנון השנייה.

כששמענו מאחד, עברנו לדאוג לאחיו, וכשהגיע קול מהאח, שבנו לדאוג לראשון - וחוזר חלילה. עד מהרה התברר שאכן היה מקום לדאגה. הבכור נפצע ולקח לו שלוש שנים, חמישה ניתוחים ואינסוף טיפולים לצאת מזה איכשהו.

ולאחר פסק זמן קצר של בלי-בן-בצבא התגייס הבן השלישי, קרבי כאחיו. ואז, בשירות המילואים, נוצרה חפיפה בינו לבין אחיו הגדול ממנו, ובמבצע "חומת מגן" שבו לחמו שניהם, חזרה על עצמה הסצנה ממלחמת לבנון של הדאגה המקפצת מזה אל זה. הרבה משערותינו הלבינו אז.
לא לשכוח את הגטקס

באחד הימים ההם תפסתי את עצמי מהרהר על הרגע שבו הפכתי לפתע ממושא של דאגה לדואג עצמו. עד גיוס בני הבכור דאגו לי. קודם הוריי, בעת שירות החובה, ואחר כך, בשנות המילואים, הצטרפו אליהם אשתי וילדיי.

הוריי, שהאריכו ימים, הספיקו גם לדאוג לשלושת נכדיהם החיילים. פעם נאלצתי להעלים מהם גיליון של מעריב שבעמודו הראשון התנוססה תמונה של נכדם הבכור בעת פעולה בדרום לבנון. ואני, יסלח לי האל, בכלל "מכרתי" להם שהוא משרת בצריפין.

אמי,

אישה פעלתנית, הגדילה לעשות מרוב דאגתה לי. היא ניצלה את חברותה בהנהלת הוועד למען החייל ולפני ראש השנה תשי"ח "התנדבה" לחלק שי לחיילים במחנה 80 של הנח"ל, שם עשיתי את הטירונות.

וכך צצה לי פתאום בשטח האימונים, ואני, מטושטש ועייף מה"טרטורים", הייתי בטוח שאני הוזה. ומה שהיה לה להגיד לי אחרי חלוקת השי והחיבוקים והנשיקות לעיני חבריי למחלקה (איזו באסה), הוא מדוע המכנסיים שלי מטונפים ושלא אשכח ללבוש בלילה את הגטקס שנתנה לי.

צה"ל עלול להפוך לצבא שכירים מקצועי

שרשרת המלחמות וההתנגשויות עם שכנינו מאז קום המדינה יצרה כאן שושלות של דואגים וחרדים: הורים והורי-הורים לילדיהם ובנים לאבותיהם. אלה התלוו כל השנים לתחושת המחויבות האישית, להזדהות הלאומית ולערכים שדחקו הצידה את הדאגות והכתיבו גיוס מרבי של צעירים.

עכשיו זה מתערער. לפי נתוני צה"ל, רק מחצית כלל בני ה-18 מתגייסים, ומקרב היהודים משרתים 67 אחוז לעומת 75 אחוז ב-1990. התחזית לשנים הבאות היא ירידה נוספת במספר המתגייסים. גם הרצון להגיע ליחידות לוחמות פחת בגיוס האחרון.

חלקם של החרדים בולט בלא-מתגייסים, אבל ההשתמטות גלשה כבר מעבר למחנה שלהם. ניתוח הגורמים והתהליכים שהובילו לכך ראוי למאמר נפרד. כאן רק אומר שהמשך המגמה הזו עלול להוביל להפיכת צה"ל לצבא שכירים מקצועי.

יש שאינם נרתעים מכך. לעומתם, אני חותם על כל מילה שאמר האלוף גרשון הכהן: "יש מקום שבו הגייסות השכירים, שאינם מונעים אלא על ידי אינטרס אישי, אינם יכולים למלא את תפקידם וחובתם למדינה במלוא הנאמנות הנדרשת. . . במבחן המלחמה, במקום שבו נדרשת מסירות נפש עילאית של כל לוחם, רק כוחות בעלי זיקת נאמנות אדוקה לחובתם למדינה ולמטרות המלחמה יכולים לממש ניצחון".

ולנכדי החייל טל אצטט את דברי משורר תהילים: "ה' ישמרך מכל רע, ישמר את נפשך, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אברהם תירוש

צילום: דעות

יליד תל-אביב, למד בישיבת "מרכז הרב" ואוניברסיטת תל-אביב, לשעבר חבר קיבוץ סעד. נשא בתפקידים בכירים ב"מעריב" מאז 1967, חתן פרס סוקולוב לעיתונות ב-1983 וקיבל אות מפעל חיים 2010 מטעם ארגון "בני ברית". עורך הקובץ "הציונות הדתית והמדינה". מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר אילן

לכל הטורים של אברהם תירוש

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים