איתות מעזה
ישראל הפנימה את העובדה: חמאס הוא המבוגר האחראי ברצועה. בטווח הארוך יהיה עליה עוד לבחון אם הוא בר שיח. חייבת להיות הידברות
בהיבט ההתקפי מצליחים כלי טיס לא מאוישים, המתבססים על מידע מודיעיני מהימן ואמין, לפגוע בדיוק כירורגי במטרות על הקרקע ולסכל ירי, כמעט בלי לפגוע בלא מעורבים. אולם ככל שעובר הזמן, אזרחים משני צדי הגבול עלולים להיפגע. זה כמו ההבדל בין טר"ש לצל"ש.
בהיבט ההגנתי "כיפת ברזל" היא הצלחה חסרת תקדים. ישראל עושה את הבלתי אפשרי בלחימה הא-סימטרית בין הגדול והחזק לבין הקטן והחלש, לכאורה; לכאורה משום שתמצית הלחימה הזו הקרויה עימות מוגבל או לחימה בעצימות נמוכה היא ביכולתו של הקטן והחלש לפגוע באפקטיביות ביריבו.
גם אם התקפות אלה אינן מסבות נפגעים רבים לאויב ואינן מוציאות אותו מכלל פעולה, כמו במלחמה גדולה, הרי הן צורבות את נוכחותו ופעילותו בקרב האוכלוסייה האזרחית ובכך משפיעות על תודעתו. לכן זו מלחמה על התודעה, ולאו דווקא התנגשות פיזית רחבת ממדים בשדה הקרב.
לתקשורת תפקיד מרכזי בעימות כזה, שכן היא מעצימה את אפקט הפגיעה ומקנה לו ממדים נוספים. לכן גם כשישראל מיירטת עשרות רקטות וטילים קצרי טווח, מיליון איש הרתוקים לבתיהם עדיין עוברים חוויה אישית וקולקטיבית קשה, שמעצבת גם את דעותיהם. מנגד, ועדות ההתנגדות משדרות אכזבה גדולה
ישראל אכן הגיעה להישגים במלחמתה בטרור. את הטרור ביהודה ושומרון דיכאה כמעט לחלוטין, וגם בעזה היא מצליחה לשמור אותו על רמה נמוכה ואף מבוקרת. אלא שעוד לא נמצא כלי הטיס או הרקטה החכמה שיידעו לרסק אידיאולוגיה.
אידיאולוגיות אי אפשר לסכל. לפנינו למדו זאת מדינות גדולות וחזקות מאיתנו כמו ארצות הברית, בריטניה, רוסיה וצרפת. האידיאולוגיות שורדות והן מצמיחות דורות חדשים של טרוריסטים הבאים בעקבות קודמיהם, כפי שהוכח במקרה של זוהיר אל-קייסי.
קרל פון קלאוזביץ, גדול הוגי הדעות הצבאיות, אמר: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות". כאן אנחנו לומדים את ההפך מאחר שהדיפלומטיה היא המשך המלחמה והמאבק המזוין. במילים אחרות: כששוקעת האש ומסתיים הירי, מגיע תורה של ההידברות. חייבת להיות הידברות.
אני יודע שחמאס פסול למשא ומתן עם ישראל כל עוד לא קיבל את תנאי הקוורטט ולא שינה את מדיניותו הבסיסית שקוראת להשמדתה. לכן אין מדברים איתו. ובכל זאת, מחליפים עמו מסרים ומנהלים איתו משא ומתן ובכך מכירים בעובדה כי הוא בעל הבית בעזה וכי הוא אפילו המבוגר האחראי אשר מנסה לרסן את ההתלקחות.
חמאס, כמו עמיתו בצפון חיזבאללה, מתביית בהדרגה, מאמץ תכונות של שלטון ולומד על מגבלות הכוח, כמי שרוצה לזכות בהכרה בינלאומית. ישראל והקהילה הבינלאומית יכולות להפעיל נגדו מנופים חדשים, לאו דווקא של "עוצמה קשה", כוח צבאי וסנקציות כלכליות, אלא עוצמה רכה שמשמעותה אימוץ דפוסי התנהגות ונורמות של ישות מדינית.
חמאס התפייס גם עם הרשות הפלסטינית, ויחד הם בונים ממשלה מתוך כוונה לחבר את שני חלקיה של הרשות. ישראל לא תוכל להישאר אדישה להתבגרותו של חמאס ולתהליך הקבלה ההדרגתי שלו. בטווח הקצר העוצמה הצבאית מדברת, והיא מיועדת להשיג שקט לטובת שני הצדדים. בטווח הארוך ישראל תצטרך לבחון: האם חמאס הופך להיות בר שיח?
הכותב הוא חבר כנסת מטעם קדימה ודובר צה"ל לשעבר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם