למה דווקא אני?
נכון שאין שוויון בעולם. אבל גם כשהקיפוח באמת קיים, חלק ממנו קיים אצלנו בראש
ביום האישה הבינלאומי נפגשתי לקפה עם החבר הטוב שלי, זה שהוא סטרייט, אבל בכל זאת הכי קרוב להגדרה "חברה טובה". בקיצור, עקב זריקת הפמיניזם והטפות מעמד האישה שספגנו כולנו באותו יום, הוא מיד התחיל להתלונן.
תקשיבי, הוא אמר בגבות מכווצות. אני לא אישה, אני לא הומו, אני לא ערבי, אני לא אתיופי, ואני אפילו לא מזרחי. נו, אז אתה צריך להיות מאושר, עניתי. אז זהו, הוא אמר. הגעתי למסקנה שמרוב שאני לא מקופח, אני הכי מקופח שיכול להיות.
אתה יודע, אמרתי לו, זה מזכיר לי שלפני שבוע קראתי על בחורה לבנה מטקסס שתבעה אוניברסיטה שלא קיבלה אותה ללימודים בגלל גזענות, וטענה שלו הייתה שחורה או היספאנית, היא היתה מתקבלת. בדיוק! הוא הנהן בהתלהבות והוסיף, אין שום סיכוי שאי פעם אגיע לאנשהו כי אף אחד לעולם לא יצ'פר אותי באפליה מתקנת. זהו, אני אבוד, הוא סיכם, וקבר את ראשו בידיו.
וואלה, לא חשבתי על זה ככה, אמרתי בהבנה. ובלב המשכתי, זה באמת לא נעים, כי אחד כמוך, אם הוא לא מצליח בחיים, יש לו בעיה – אין את מי להאשים. אין, אני אומרת לכם, זה מה זה כיף להיות חכם על חשבון אחרים.
בדרך הביתה שמעתי ברדיו דיון נוקב על אפליה מתקנת ומכסות של נשים בדירקטוריונים של חברות. ציינתי לעצמי שאף פעם לא השתגעתי על הקונספט של אפליה מתקנת. מצד אחד, אין ספק שבמקומות מסוימים היא דרושה כדי להביא לשוויון בנתונים ההתחלתיים, שכל אחד לוקח אותם אחר כך לאן שהוא רוצה ויכול. אבל מצד שני, אפליה מתקנת זה הדבר הכי מעוות שיש.
במקום לפעול נגד האפליה עצמה, פועלים כדי לעוות את המצב בצורה נוספת. לכאורה כדי לאזן, רק שבפועל, זה רק מעוות יותר, ואלוהים יודע כמה נשים מכהנות בדירקטוריונים לא בגלל שהן מוכשרות, אלא בגלל שצריך למלא מכסות. אבל הדבר הגרוע ביותר בעניין אפליה מתקנת הוא שהיא נותנת קצת יותר מדי לגיטימציה לטפח רגשי קיפוח. ורגשי קיפוח הם דבר די מסוכן. למה? כי רגשי קיפוח הם מממכרים. איך אני יודעת? עברתי את זה בעצמי.
כשהילדות שלי היו קטנות, העדפתי לעזוב את העבודה לתקופה מסוימת ולהישאר איתן בבית. עשיתי את זה מתוך בחירה, וגם הייתי מספיק בת מזל שיכולתי להרשות את זה לעצמי. אבל בכל זאת, היה לי נורא קשה עם ה"לא לעבוד" הזה. הרגשתי כלומניקית. לא שווה. הרגשתי שאין לי מקום בעולם. אחת כזאת שאף אחד חוץ מהילדות שלה לא באמת צריך אותה. כמה משפיל.
בתקופה הזאת התחיל סדק די עמוק ביחסים שלי עם בעלי: הטריף אותי שבניגוד אלי, הוא הצליח ליהנות מכל העולמות. היו לו שתי ילדות מתוקות והורסות, הוא לא היה צריך לטפל בהן וידע שהן בידיים טובות, זה לא פגע לו כהוא זה בעבודה או בדימוי העצמי, והכול היה על חשבוני, כמובן.
כל כך התמכרתי לתחושות האלה, ששכחתי לגמרי שהבחירה לקחת חופש הייתה בעצם שלי. אבל לצד ההתמסרות הכיפית לאמהות החדשה, ההחלטה הזו גרמה לי גם להתמלא בחרדות על עתידי המקצועי, להרגיש תלושה מהחיים האמיתיים, ולא ממש התחשק לי לקחת אחריות על החולשה הזו שחשתי.
לא ממש התחשק לי להתעמק בשאלה מה זה אומר עלי? האם כדי להרגיש שווה אני חייבת לעבוד? במקום להביט במראה ולהכיר את החולשות שלי קצת טוב יותר, העדפתי להאשים מישהו אחר ולהרגיש מקופחת.
אגב, אם תהיתם, אני בונה על זה שבעלי לא בארץ ולכן לא יקרא את הטור הזה, ולעולם לא יוכל להשתמש בחומר הזה נגדי בוויכוחים עתידיים. בקיצור, זה הסוף שלכם אם תגידו לו משהו.
אם לחזור לרגע לקיפוח, עד כמה דווקא ההתעקשות על אפליה מתקנת משמרת את תחושת הקיפוח הנצחי? האם ייתכן, למשל, שיש נשים שמתמכרות לתחושות הקיפוח ולכן מראש פחות מנסות?
בכלל, נדמה לי שלפעמים אנחנו לא באמת רוצים להשקיע מאמץ כדי לתקן או לשנות. אנחנו פשוט רוצים לבכות על מר גורלנו ולמצוא מישהו שיקשיב, יהנהן בהבנה, וירחם עלינו קצת. זה הכול. זה כל כך הרבה לבקש?
בערב, כשחזרתי הביתה, היה בלגן מטורף במטבח והבת הקטנה שלי הייתה שם לבדה, בוהה בטלוויזיה. ביקשתי ממנה לעזור לי לסדר, והיא מיד התקוממה: למה דווקא אני? זה הצחיק אותי: הנה, אפילו כשאין בסביבה אף אחד אחר, היא מוצאת את הדרך להרגיש מקופחת ודפוקה.
זה כנראה מה שקורה כשלא בא לנו לקחת אחריות על משהו. בין אם זה מה שהשגנו בחיים, בין אם זו הסיטואציה שנקלענו אליה בעקבות בחירות שעשינו, בין אם אנחנו נשים או גברים-לבנים-אשכנזים-סטרייטים, ובין אם לא ממש בא לנו לרחוץ את הכלים.
כשאדם מרגיש מקופח, זה יכול להוות גורם מניע לנסות לפרוץ החוצה במלוא המרץ, אבל זה גם יכול להוות תירוץ שיסיר ממנו כל אחריות. כשמישהו מגלה יותר מדי הבנה למצבנו, זה עלול לגרום לנו להתקבע במקום של הקורבן.
רובנו מרגישים "מסכנים" בדיוק באותם מקומות בכל פעם, והופכים לעבדים של המסכנות שלנו. אנחנו מתעקשים להמשיך לפרנס את התחושה הזאת ולכן נתקעים בתוכה. החולשה שאנחנו חשים לא קשורה לתכונות האופי שלנו, חלילה. היא קשורה לכך שמקפחים אותנו ולעובדה שהעולם הוא אכזר.
הבעיה היא שכל עוד לא הכרנו באמת, אין סיכוי שמשהו ישתנה. שאלתי את עצמי, עד כמה אני בוחרת להתמקד לפעמים בתחושות הקיפוח במקום להודות שלא התאמצתי מספיק, או שקיבלתי החלטה לא נכונה? לפעמים, אם לומר את האמת (אאוץ', זה כואב), אני בוחרת בזה לבד.
אני מעדיפה להרגיש מקופחת ולכעוס, ולהוציא את התסכול מול מישהו שמוכן להקשיב ולהנהן בהבנה, במקום לפעול כדי לשנות את המצב. נכון שאין שוויון בעולם ויש אנשים שהם הרבה יותר מקופחים מאחרים. אבל לא כל הנשים מקופחות. וגם כשהקיפוח באמת קיים, חלק ממנו קיים במציאות, וחלקו קיים אצלנו בראש. את החלק הזה, לפחות, יש לנו כוח לשנות. אנחנו רק צריכים לרצות.
ועכשיו שגמרתי לקטר, אני שואלת את עצמי אם התפקיד שלי כ"חברה טובה" הוא להקשיב ולגלות הבנה, או שהייתי צריכה לתת לחבר שלי על הראש, ולהגיד לו שייקח אחריות על גורלו. למה? כי למרות שבטח אתעצבן עליו, בכל זאת הייתי רוצה שבפעם הבאה שאני אבוא לבכות לו על הקיפוח שלי, הוא לא יהנהן בהבנה אלא יעמת אותי עם השאלה מאיזו חולשה אמיתית שלי אני בעצם מנסה לברוח. למרות שלגבי בעלי, זה כמובן סיפור אחר. נראה אותו מעז להגיד לי שאני לא מקופחת.
סטטוס: "אל תתפשרי על עצמך, כי את היא כל מה שיש לך". ג'ניס ג'ופלין
lsigan@netvision.net.il
https://www.facebook.com/lilac.sigan
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם