דמיאניוק, תחנה אחרונה
רק לפני שנתיים הגיע לקצו הקרב להוכחת אכזריותו של דמיאניוק, אבל דווקא הרשעתו של הבורג ה"קטן" היא משל לכל אלה שחמקו מעונש
איכר צעיר, עב בשר, גדל דמיאניוק באוקראינה של ברית המועצות בשנותיה הראשונות. זו הייתה ארץ גזירה שקרעי מלחמת האזרחים בבשרה. במלחמת העולם מצא עצמו כאדם צעיר בצבא האדום, נלחם בחוסר רצון כנראה עבור הקומוניסטים.
כשנלכד בידי הנאצים, התגייס ברצון לשורותיהם. הוא שוגר למחנה טרבניקי, מחנה אימון של הס"ס, ושם הוכשר להיות "ואכמן" - שומר במחנה ריכוז. הוא וחבריו היו משתפי הפעולה המקומיים של מכונת ההשמדה. בוגדים בעיני בני עמם ובוגדים בעיני הגרמנים, הוואכמנים נודעו באכזריותם.
הנאצים לא נהגו בהם כבעלי ברית, אלא כמשרתים. כתב התביעה נגד דמיאניוק מפרט כיצד יצא פעם אל הכפר הסמוך למחנה ללא אישור. הוא ספג 20 הצלפות מקצין הס"ס כאשר חזר. זו הייתה הוכחה, אמרה התביעה, שדמיאניוק לא היה אסיר. ברצותו, יכול היה להימלט ולחדול ממלאכת הסיוע להשמדה. יכול היה, ולא חדל.
הוואכמן דמיאניוק נע בסבב בין מחנות ריכוז והשמדה, שהיו התחנה הסופית למאות אלפים. לפחות 160 אלף בני אדם נרצחו בסוביבור. דמיאניוק היה גם במיידנק ובפלוסנברג. לקראת משפטו השני אמרו סנגוריו שדמיאניוק היה "דג רקק".
אך מפעל המוות של סוביבור היה מפעל קטן; עבדו בו בכל רגע נתון לא יותר מ-120 בני אדם. יחידה קטנה של רוצחים שחיסלה ביעילות תעשייתית קהילות שלמות. כל המעורבים הבינו את מהות הפשע המתבצע; אחרי המרד ההרואי בסוביבור הנאצים גילחו את המחנה, השמידו את הראיות
רק 48 בני אדם, מתוך מאות אלפים, שרדו את סוביבור ואת מלחמת העולם. אלמלא הם, לא היינו יודעים דבר. בית המשפט העליון קבע ב-1993 שדמיאניוק איננו הסאדיסט האכזרי "איוואן האיום" מטרבלינקה.
הקביעה הייתה תוצאתו של הליך משפטי ארוך ומיוסר, שהפך אדם שחי מחצית מחייו כפועל בתעשיית הרכב באוהיו לפושע המלחמה הנאצי המפורסם בעולם בעשורים האחרונים. הרשעתו וזיכויו בישראל הם המשפט השני והאחרון שניהלה התביעה הכללית בירושלים על פשעים נגד האנושות.
מטבע הדברים, התקשורת העולמית השוותה בין מעשיו לכאורה של דמיאניוק ובין הפושע הקודם שנשפט בתא זכוכית בירושלים - אייכמן. לא היה מקום להשוואה, וסיום ההליכים היה עגום. בלב כבד שחררו השופטים את האיש הזה ממעצר, והעדים נגדו מעולם לא נרפאו.
עד יום מותם האמינו חלק מניצולי טרבלינקה ששגגה איומה נפלה לפני בית המשפט בקביעתו. אך באותה פסיקה ממש קבעו השופטים כי הראיות שלפניהם מראות כי דמיאניוק היה אכן שומר במחנה ריכוז.
למעלה מעשור לקח לארצות הברית ולגרמניה להשתמש באמירות הללו כדי להוביל את דמיאניוק שוב לבית המשפט, הפעם על אישום שניתן להוכיחו. במינכן הראתה התביעה הגרמנית את יעילותה; בפני בית המשפט הוצגה מלאכת מחשבת של איסוף ראיות ועדים, שניתן להצליב את דבריהם עם מסמכים מקוריים.
המשפט נפתח כאשר דמיאניוק שוכב אופקית, באלונקה, נראה כבר כמו גווייה. ואולם כאשר הקהל היה יוצא מהאולם להפסקה, דמיאניוק היה לפתע נמלא חיים חדשים, מרים את עצמו למצב ישיבה ומסתודד עם עורך דינו. כאלה הם פושעי המלחמה; לעולם לא כדאי לזלזל בכוחם הפיזי.
יהיו כאלה שירצו לראות במותו של דמיאניוק המורשע סוג של סגירת מעגל. זו מחשבה מנחמת אך משקרת. המצב אכזרי יותר: אנחנו חווים את קצה הזמן שאחרי השואה. הזוכרים נעלמים. הניצולים נפטרים והפושעים מתים. מיעוט שבמיעוט מתוכם מת בקלון כמו דמיאניוק.
על הסיבה לא צריך להכביר מילים; הימלטותם של הרוצחים מעונש היא אחריות גרמניה. לא תמיד אשמתה, אך אחריותה בהחלט. קרל פרנזל היה מפקד לאגר 1 בסוביבור ורצח במו ידיו שישה יהודים. הוא הועמד לדין 19 שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, שוחרר כעבור 17 שנה מהכלא וחי עוד למעלה מעשור כאדם חופשי.
פרנץ שטנגל, מפקד סוביבור, נמלט לברזיל והוסגר לגרמניה שנה וחצי לפני מותו. הבישוף האוסטרי אלואיס הודאל, חבר במפלגה הנאצית, הוא שהבריח את מפקדי סוביבור באמצעות קשריו הטובים של הוותיקן. הוא מעולם לא עמד לדין ומת ב-63' בשיבה טובה.
יהיו שיגידו שהימלטותם של הפושעים הגדולים מרמזת על זוטרות דמיאניוק. הוא היה רק בורג קטן בתהליך ההשמדה, תוצר אכזר של הכיבוש הנאצי. אך דווקא תפקידו הבסיסי והפיזי הוא שהפך את הרשעתו האחרונה, במינכן, למהותית כל כך.
בניגוד למשפטי נירנברג, בניגוד למשפט אייכמן, הקרב החוקי סביב דמיאניוק לא עסק ברוע המוחלט. באדריכלי הרצח. הרי גזר דינם של אלה היה ברור. היה קשה הרבה יותר לשפוט את השותפים הזוטרים ממש; הבנאים, הנגרים והשומרים של תעשיית המוות הנאצית. השותקים, המשתיקים, המסייעים. אלה שפסעו בשבילים של הכרעות מוסריות דקות יותר. רוצחי ההמונים שחיו חיים שלווים אחרי המלחמה, מדחיקים את היהודים שאותם דחפו לתאי הגזים.
רק כמה מהם, כמה בודדים, נתנו את הדין; אחד מהם היה דמיאניוק - ולכן מותו כאדם מורשע חשוב. הבאתו לדין היא משל סמלי לכל הסייענים שחמקו מעונש - מהוואכמנים במחנות הריכוז ועד מפעלי התעשייה הגרמנית שסיפקו את האמצעים למחנות ההשמדה. אין פה סגירת מעגל ואין נחמה. דמיאניוק לקח אתמול לקבר את התרומה היחידה שיכול היה להרים לזיכרון השואה: ההודאה.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם