הרוצחים שכבר שכחנו
ניצולי השואה לא היו צריכים את בית המשפט העליון, כדי שיזכה את דמיאניוק. אנחנו מזמן זיכינו את גרמניה, את הפושעים הנאצים, את הדור החדש ואת הדור הישן
אני זוכרת משפט מפסק הדין. נסעתי באוטובוס ושמעתי אותו אז ברדיו. "תם אך לא נשלם, השלמות איננה מלאכתו של בשר ודם", אמר השופט. כך פתר עצמו בית המשפט הישראלי מעיניהם השואלות של ניצולי טרבלינקה, מאנשי הפלדה ששרדו את אימת הנאצים. ספק. אין שלמות. קשקשת משפטית.
בישראל חיים היום שני הניצולים האחרונים מטרבלינקה. הם צריכים לעניין אותנו יותר מאשר דמיאניוק. דמיאניוק התעסק עד מותו, בדחיית הקץ. בויכוחים על מידת האשמה והעונש. אם הוא היה נאצי גדול, או נאצי קטן. כאן הגודל לא קובע. זה לא באמת משנה.
מדינת ישראל הריבונית לא עשתה מספיק כדי לתפוס אנשים כמו דמיאניוק. העובדה שיש לנו רק שניים, אייכמן ודמיאניוק, מעידה כמה עשינו מעט. היינו חייבים לעשות יותר. לתפוס עוד ועוד פושעים נאצים, ולבוא איתם חשבון. לא בשביל המתים.
בשבילנו. בשביל המצפון. לא הנקמה.
השואה הולכת ומתרחקת. המוות של דמיאניוק, הוא רק סימן. בעוד כמה שנים לא יהיו כאן אולי פושעים נאצים, אבל גם לא ניצולי שואה. אנחנו מחלנו. מחלנו במקום שבו איש לא נתן לנו את הזכות למחול. אנחנו מברברים קלישאות על השואה והניצולים, אבל לא פורעים את הצ'ק.
בפועל, הישראלי החדש מאוהב בברלין. פרסומת שראיתי מבטיחה "בוא תלמד מהי תרבות גרמנית". מישהו במשרד הפרסום חשב כנראה שעבר מספיק זמן. דיינו. אבל התרבות הגרמנית היא גם הנאציזם. היא הייתה דקדקנית מספיק ומאורגנת מספיק כדי לגרום לכך שאבא שלי יישאר יחידי. לבד. בלי משפחה.
ניצולי השואה לא היו צריכים את בית המשפט העליון, כדי שיזכה את דמיאניוק. אנחנו מזמן זיכינו את גרמניה, את הפושעים הנאצים, את הדור החדש והדור הישן. מי שיצא ממחנות הריכוז והמוות חי, ידע שהוא יכול לסמוך רק על עצמו.
המוות של דמיאניוק לא יתפוס כותרות גדולות. הוא לא מעניין אף אחד. גם הרשימה הזאת היא עוד רשימה חסרת תכלית ותוחלת. גלגלי העצמאות של מדינת ישראל ממשיכים לנוע קדימה. מיהרנו מדי.
בכל יום, מתים 35 ניצולי שואה בממוצע. אכפת לנו?
ג'ון דמיאניוק מת, וטוב שכך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם