בין האתיופים ל"אח הגדול"
יותר מדי שנים שעולי אתיופיה סובלים מהדרה, אפליה והזנחה והמדינה מתעלמת. אבל ברגע שהתקשורת עוסקת בתוכנית ריאליטי עם רייטינג גבוה, הח"כים מיד נרתמים
הסללתם של העולים האתיופים לאזורי מגורים ולמוסדות חינוך דתיים ממלכתיים בלבד, קיימת מאז החלה העלייה בראשית שנות ה-80 וכשלושה עשורים מאז הם ממשיכים לחיות את חייהם בגטאות שאליהם נדחקו בשל מדיניות קליטה ממדרת ובמסלולי חינוך אשר מועידים אותם לעתיד של נחשלות וכישלון.
ייתכן שעל רקע זה, ובשל סיבות נוספות הקשורות לטיפול המפריד של המדינה באזרחיה החדשים ובילדיהם, החלו להתרבות הדיווחים על יוצאי אתיופיה שקורסים תחת חייהם ובוחרים לסיימם בנסיבות טרגיות.
נראה כי הפצע שאותו ניסינו לכסות ולהסתיר מבעבע ודורש טיפול יסודי ומעמיק ואחרי שלושה עשורים של שקט ואמירות כי "בני העדה האתיופית הם אנשים טובים, לא מתלוננים", המציאות שהוכתבה עבורם הפכה קשה מנשוא והם מנסים לזעוק את זעקת ההתפרקות ולומר לנו: "איננו יכולים עוד".
בשלב הראשון לקליטת העולים יוצאי אתיופיה הופנו ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים דתיים, שם הובנה עבורם מסלול לימודים אשר הדרישות להישגים בו היו ברמה נמוכה ביותר. מכאן החל הפער בין ההשכלה שרכשו עולי אתיופיה ובין ההשכלה של תלמידים במסלולי החינוך הנורמטיביים.
בדומה למדיניות ההקבצות שנמשכת למרות הוקעתה על ידי ארגון ה-OECD, ממשיכה להתקיים אותה מדיניות הפרדה והדרה כלפי האוכלוסייה האתיופית. בין הצהרותיו של משרד החינוך לבין האפליה העמוקה שמהווה הסיבה העיקרית לכישלון השתלבותם במסלולי החינוך הגבוהים יש פער גדול.
הדרך בה מבוצעת אותה הפרדה בקרב ילדי האתיופים, זהה לשיטת ההסללה וההקבצות
האנתרופולוגית פרופ' אסתר הרצוג טוענת באחד ממחקריה כי מטרת האסטרטגיה שבה נוקט משרד החינוך, לקבץ קבוצה מסוימת ולהפריד אותה, באופן שמאפשר לשלוט עליה ביתר קלות. שיטה זו משרתת היטב אינטרסים ארגוניים ופוליטיים.
במחקרה על עולי אתיופיה, מתייחסת הרצוג לנושא קליטת העולים, אך דומה כי ניתן להרחיב את טענתה זו ולייחס את אותה שיטת הפרדה לשאר מקרי האפליה וההדרה בכללם ובפרט במערכת החינוך.
יריית הפתיחה למחאת האתיופים ניתנה בראשיתו של חודש ינואר השנה כאשר נחשף כי תושבי שכונה בקריית מלאכי חתמו על הסכם פוגעני נגד אתיופים ובו קראו בין היתר לא להשכיר להם דירות ולא למכור להם דברי מזון. חשיפה זו לכאורה, עוררה גל רחב של מחאות ברחבי הארץ שנמשך כחודשיים כאשר אותו היחס לו זכו העולים במשך כל השנים הפך להיות בגדר "תגלית", אף שכלל לא היה מדובר בחדשות, אלא בדפוס הדרה שהחל בשנות ה-80.
בינתיים נפגש נתניהו עם בני העדה האתיופית כדי לדון בנושא השתלבותם בחברה הישראלית, הצטלם והבטיח הבטחות. במשרד התרבות והספורט עמלים על הצעת חוק להקמת מרכז מורשת ליהודי אתיופיה, אף שלא כל כך ברור מה בדיוק יחוקק ומה בעצם המטרה. כפי שזה נראה לעת עתה, גם הפעם לא תצמח מהבטחות אלה פעולה אופרטיבית כלשהי, כפי שלא צמחה מהבטחות אחרות קודמות יותר.
אבל אנחנו כאן בארצנו הקטנטונת מעדיפים לבלוע כדורי שכחה והדחקה ולצפות במציאות מהונדסת, סקסית יותר. נראה כי הממשלה תקים ועדת חקירה בנושא "סימום דיירי האח הגדול באמצעות כדורים" לפני שתטופל האפליה נגד האתיופים, ואנחנו נישאר באדישותנו ונאמר שסולידריות זה לאיגודי עובדים.
האפשרות השנייה היא שאולי מתישהו נבין שכדורים פסיכיאטריים ב"אח הגדול" או לא, כמו שכותב ברי סחרוף בשירו "עבדים"; מי שמסומם כאן הם אזרחי ישראל שמעדיפים לעצום עיניים, לפתוח פה גדול ולחכות – למנה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם