דרושה אלטרנטיבה מימין לליכוד
המשבצת של מפלגת המרכז נתפסה כבר מזמן על ידי נתניהו ושריו, לשמאל יש את העבודה ולכל מי שמעוניין במצע ימני באופוזיציה נותר ללא מענה
ציפי לבני, המפסידה של קדימה, נראתה לא פעם כמי שעוקפת את זהבה גלאון משמאל. אם לא תפרוש לביתה ייתכן שתנסה לגבש שבעה ח"כים כדי לחבור אל מרצ. לעומתה, היו"ר החדש של האופוזיציה כנראה יתקשה יותר מקודמתו לאחד את השמאל סביבו. מבחינה זאת, ועל רקע החידלון של "גוש" מופז-לבני-לפיד, המנצחת הגדולה היא המנהיגה החרוצה של מפלגת העבודה.
משבצת המרכז תפוסה? אכן כן. במיומנות רבה, אם כי בלתי-תקינה ובלתי-מובנת, נתניהו ניווט את עצמו אל המרכז המדויק של המפה הפוליטית. שוב ושוב הוא מאפשר לשמעון פרס, האיש שהמיט על ישראל את אסון אוסלו ומלחמת אוסלו, ולאהוד ברק, האיש שתפקודו הלקוי כראש ממשלה הביא לתוצאותיה הקשות ולקורבנותיה הרבים של אותה מלחמה, להוביל אותו ואת ממשלתו.
שני ראשי הממשלה לשעבר, שוורים מועדים מן העבר, קיבלו ממנו את ההגה, ללא בסיס חוקי או ענייני למעורבותם בתפקידים לא להם. הוא אף מגבה את אהוד ברק במשימת השוטר הרע: התנכלות להתיישבות היהודית. אבל, נתניהו לא נבחר להיות השוטר הטוב באותו משחק תפקידים מכוער. הוא נבחר כדי לשנות כיוון, ואת זה לא ניתן לעשות עם אבני הרחיים הנ"ל על צווארו.
למרבה הצער, בנימין נתניהו מנסה להתחבב יתר על המידה על המעצבים האחידים ו"הדמוקרטיים" של דעת הקהל, שגם אחרי 3 שנים אינם מקבלים את עובדת בחירתו לראשות הממשלה, וממשיכים לראותו כמי שהעביר את השלטון במדינת היהודים מן השמאל "הלגיטימי" (מרצ/העבודה/קדימה) אל הימין שכביכול איננו לגיטימי.
הנאורים בעיני עצמם למעשה אינם מקבלים את תוצאות בחירות 2009: הם מנסים לכפות על ראש הממשלה ללכת בתלם שלהם – "פתרון" שתי המדינות - ובניגוד למצע שלפיו קיבל את תמיכת מרבית הציבור.
ניסיונות ההתחבבות הללו כוללים את נאום בר-אילן, הקפאת הבנייה היהודית, צעדים להעדפת ה"מרידורים" על-פני ה"פייגלינים", מגמה להתעלם מרצון מתפקדי הליכוד (כפי שעשה שרון) ולדחוק את נאמני ארץ ישראל לשולי רשימת הליכוד.
האם זהו רצון מצביעי הליכוד? לא! רובם מאמינים ומבינים שחזון הבריחה והגירוש מלב ארץ ישראל אינם יהודיים ואינם דמוקרטיים, אינם מוסריים ואינם ציוניים, אינם מעשיים – ואפילו אינם מובילים לשלום, אלא מגבירים את סחטנות האויב, ואין הבדל בין האויב מעזה והאויב מרמאללה.
אסור לנתניהו להתעלם מנאמני ארץ ישראל, גם אם מעשה כזה יקנה לו אהדה – זמנית ובוגדנית! - בקרב הנאורים בעיני עצמם. אם נתניהו ימשיך לפעול כך, במקום להישען על תחושותיו והצבעתו של הרוב המפוכח בציבור הבוחרים הישראלי, הוא עלול להחליש במו ידיו את יכולתו לעמוד מול הלחץ האמריקאי הצפוי.
לעתים נראה שנתניהו מנסה לברוח מן הדימוי של מנהיג הימין ואף נוטה לשכוח את ההבחנה החשובה: גם כאשר הימין בממשלה הוא לא בשלטון, ואין זה משנה מי ראש הממשלה מטעם הימין או "הימין". רק שרון זכה ללגיטימיות ונשמר כאתרוג, אבל רק כאשר הפך לקבלן הביצוע של חזון השמאל: גירוש יהודים מבתיהם בארצם.
לנוכח התמרכזות הליכוד בראשות נתניהו יש צורך באופוזיציה מימין, כזו שתיתן ביטוי פוליטי לבוחרים המצויים מימין לליכוד, ושאינם דתיים. פלגי הציונות הדתית כבר הוכיחו, במעשיהם ובמחדליהם, שאין להם עניין ו/או אמון בימין החילוני, עד כדי כך שבאופן מודע ומתוך התנשאות הם מוותרים על קולותיו של ציבור גדול זה. מצד שני, ציבור לאומי זה אינו מסוגל להצביע עבור מפלגות שבהן הדתיות – להבדיל מן היהדות – מושלת בכיפה.
כשם שמשמאל למפלגת המרכז - הליכוד - יש ניסיונות חוזרים ליצירת כתובת להצבעה לבוחרים פוטנציאליים, כך יש צורך בכך גם מימין לליכוד, כתובת ותקווה עבור הציבור שאיננו דתי וגם איננו עוין את יהדותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם