אהבה זה כואב
איך אנחנו תמיד מצליחים להתמקד דווקא בכל הדברים שבן הזוג שלנו לעולם לא יהיה מסוגל לתת לנו?
האמת היא שאני לא מתה על חתונות, וגם את החתונה שלי, בזמנו, עשיתי בסגנון "ברח ושכח". נסעתי מפה ליומיים בלי שום תכנון מוקדם, והתחתנתי מהר מול קהל של שניים וחצי אנשים ובלי שמלת כלה אמיתית.
אבל בשבוע שעבר הייתי בחתונה שהיה בה משהו נורא מרגש. מכיוון שהחתן מוזיקאי, הוא כתב שיר לכלה ושר לה אותו לפני החופה. עם כל הציניות, ותאמינו לי שיש, הסצינה הזאת הקריסה לי פנימה את קירות הלב.
אחר כך ישבתי לצד הבר ועישנתי עם חברתי הרווקה הנצחית, שהיא עוד הרבה יותר צינית ממני. תגידי את האמת, אמרתי לה. לא התכווץ לך הלב כשהוא שר לה? היא הסתכלה עלי בחצי חיוך, אחר כך סקרה במבט ממושך את כל שאר האורחים מסביבנו, ואמרה, תשמעי. את לא יכולה להתעלם מהסטטיסטיקה הזועקת. רוב האנשים פה נשואים, נכון? נכון, הנהנתי. פעם גם הם היו מאוהבים ככה, היא המשיכה. אבל תסתכלי מה קרה להם. הם אכולי מרירות, כפופים מעומס הפשרות, מזייפים חיוכים חמצמצים, ומן הסתם בוגדים בכל הזדמנות שיש להם. ואלה עוד המקרים הטובים, שנשארו נשואים, כי השאר התגרשו.
אני רגילה לקחת את הפרשנויות שלה בענייני זוגיות עם גרגר של מלח, אבל הפעם קשה היה להימנע מלראות את הבסיס האמיתי לתיאוריה. אכן, הפער בין הזוג הצעיר והמאוהב לבין הזוגות המבוגרים יותר, הוא כואב.
אחרי שכיבינו את הסיגריה והיא הלכה לקחת לעצמה עוד דרינק, עברתי לשבת ליד ידיד שהוא גם קולגה, וכשהתעניינתי מה נשמע הוא שאל, רגע, עד איפה את מעודכנת? מה זאת אומרת? השתוממתי בבורותי. ואז הסתבר שאני לגמרי לא בעניינים לגבי הדרמה האחרונה שלו.
הוא סיפר שהוא התחיל לנהל רומן סוער עם מישהי מהעבודה, הסקס היה משובח ומשכר, הוא התאהב בה מעל הראש, והחליט לעזוב את הבית, שבמקרה גרים בו גם אישה ושלושה ילדים. די! אמרתי לו בחוסר אמונה. חכי, זה עוד כלום, הוא אמר. זאת רק ההתחלה.
הוא תירץ לאשתו משהו על משבר אמצע החיים והצורך להיות קצת לבד, ושכר דירת זוג צעיר עם המאהבת הלוהטת. אבל שלושה ימים לפני המעבר, האהבה לילדים ולמשפחתיות פתאום גאתה בו, החרטות חבטו בו, והוא התחיל לחפש את דרכו חזרה הביתה - בעודו בבית. אז כדי לצאת קצין וג'נטלמן, הוא הציע למאהבת לשמור את הדירה על רהיטיה על חשבונו, ואז הלך להתחנן לאשתו שתסלח לו על הזיגזוג ותיקח אותו בחזרה.
אבל אז התברר שרגע לפני כן מישהו טרח לעדכן את אשתו בכל הפרטים הכמוסים לגבי הרומן הלוהט שכמעט התממש לקשר מחייב, וחשף את הבלוף שלו. מי השטינקר? שאלתי. אין לי מושג, הוא ענה במצח מכווץ. אתה מבין שזאת המאהבת שלך, נכון? שאלתי. האמת היא שהאפשרות עברה לי בראש, הוא הודה באיטיות. הפרטים שהגיעו לאשתי... איכשהו, אני באמת לא יודע למי עוד חוץ ממנה היתה גישה אליהם.
חשבתי קצת, ואז אמרתי לו, תשמע, אתה צריך להגיד תודה. על מה? הוא השתומם. את קולטת באיזה בלגן אני? אז ככה, התחלתי. קודם כל, תגיד תודה שיצאת בעור שיניך מיחסים עם מישהי שמסוגלת לנקום בך ברוע כזה, כשאין לה אפילו מה להרוויח מהעניין.
איך אפשר לסמוך על מישהי כזאת? גערתי בו. שנית, יש לך צ'אנס לקבל בחזרה את מה שלכאורה לא רצית בו, אבל עכשיו, שניערו לך את החיים בצורה כזאת, נפל מהם גם כל השעמום. זה שתצטרך להתאמץ קצת כדי להשיב לעצמך את מה שאבד, דווקא נראה לי טוב. האמת היא שאת צודקת, הוא מלמל. ואם לדבר בכנות עד הסוף, מאז גם הסקס עם אשתי השתפר פלאים.
הסתכלתי עליו ספק ברחמים, ספק בקנאה, ואז הסתכלתי שוב על שאר האורחים בחתונה. תגיד, שאלתי אותו. יש לך מושג למה ככל שעובר הזמן, אנחנו רק רואים בבהירות חדה יותר את כל מה שבן הזוג שלנו פשוט לא מסוגל לתת לנו? אבל הוא רק הביט בי בייאוש ונענע בראשו.
בעצם, היתרון היחיד של הזוג הצעיר והמאוהב על שאר האורחים בחתונה, הוא חוסר היכולת לראות כרגע את המציאות כפי שהיא. הם עדיין בשלב הזה שבו לא ברור איזה חלק ממערכת היחסים הוא אמיתי, ואיזה חלק הם משלימים באמצעות הדמיון.
אבל ככל שעובר הזמן, המציאות רומסת חלקים גדולים יותר מהדמיון, עד שהאדם מסוגל לראות בבהירות את בן הזוג האמיתי העומד מולו, על יתרונותיו וחסרונותיו.
אבל זה לא רק זה. לא רק שכל החסרונות מתגלים. עם הזמן, החסרונות הופכים לכל מה שאנחנו מסוגלים לראות.
זה כאילו היינו שני חלקים שמנסים להתחבר לאחד שלם, ולא ממש יכולים. נדמה שמשהו שם נדפק, זה לא "חיבור יצרן" מדויק ומושלם, ולכן, למרות שאנחנו מצליחים לחוות חיבור לא רע, כל מה שאנחנו יכולים לראות זה את הרווח הקטן שנותר ומונע מאיתנו להפוך לדבר אחד שלם ומושלם.
מרוב שאנחנו מתמקדים בו, הרווח הופך להיות הדבר היחידי שקיים. אנחנו מנסים בכל דרך אפשרית לתקן, להגיע לקליק המיוחד הזה של שני חלקים שמתאימים זה לזה בדיוק מענג כל כך, אבל לא מצליחים. ואז מגיע הרגע שבו מתייאשים, ומה שנותר הוא בני זוג אכולי מרירות, כפופים מעומס הפשרות, מזייפים חיוכים חמצמצים, שיושבים בחתונות של צעירים שאהבת האמת שלהם טרם התרסקה על סלעי המציאות.
קצת מדכא, הא? טוב, נראה אתכם מבלים ערב שלם עם חברתי הרווקה הצינית ועם גבר מתבגר שעוזב את אשתו עבור איזו כלבה שמתישהו הייתה משחילה לו את הסכין בגב, בדרך כזו או אחרת.
אבל יש גם פס של כסף סביב הענן הזה. אולי מה שאנחנו צריכים להבין הוא, שהבעיה האמיתית היא בציפיות שלנו. שאנחנו מאבדים את היכולת לראות את מה שכן עובד, ומה שכן מתאים. הרי הכל שאלה של מיקוד. זה קצת דומה לדרך שבה יש כל כך הרבה אנשים שהתייאשו מהמדינה – הם מפקסים את המבט רק על מה שגרוע, ומאבדים לגמרי את היכולת לראות בה משהו טוב. הדברים הטובים עדיין קיימים, אבל הם פשוט לא מסוגלים לראות אותם, ולכן חיים בייאוש מטורף ומתלוננים ללא הרף, או שפשוט מחליטים לעזוב.
חשבתם פעם למה אנחנו ממשיכים לעשות את זה לעצמנו? מפתחים ציפיות לא ריאליות ומתסכלות ממישהו שלא מסוגל לעמוד בהן? לפעמים נדמה לי שעמוק בפנים, זה בכלל לא "חיבור היצרן" שאותו אנחנו מחפשים.
בעצם, אנחנו מחפשים להעביר אחריות. אני מחפשים אובייקט שיספוג את הבעיות שלנו, וכך פוטרים
את עצמנו מהצורך להתמודד איתן. שורה תחתונה? עזבו אתכם מאהבת אמת. בואו נתמקד במה שאנחנו באמת רוצים מתחת לכל השכבות, ופשוט תנו לנו מישהו שאותו נוכל להאשים בכל מה שלא טוב לנו בחיים.
סטטוס: "איזה כיף זה להיות נשואה, אין כמו למצוא את האדם שאותו תרצי לעצבן לשארית חייך". ריטה רודנר
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם