טוב לי כי רע לי
האם הסרטון הוויראלי קוני 2012 הצליח כל כך בגלל שעמוק בפנים אנחנו מבינים שיש לנו אופי מחורבן?
לפני שבוע בערך קיבלתי למייל לינק לסרט שמשגע את יוטיוב, וזכיתי להיות הצופה ה-65,798,456 שלו: קוני 2012. אם עדיין לא ראיתם, ואתם מגלים לראשונה שזה סרט דוקומנטרי של חצי שעה על פסיכופט שהקים צבא מילדים חטופים באוגנדה, מן הסתם תגלגלו עיניים ותמשיכו הלאה. זה נשמע מושך בערך כמו שלוק של סירופ שיעול. ובכל זאת, אין הרבה דברים ששווים יותר את החצי שעה שלכם. למה? תכף אסביר.
העברתי את הסרט לחברה טובה, שהיא טיפוס שחי ממשבר למשבר, ואיכשהו, תמיד נמצאת באמצע איזו דרמה. בכל פעם שאני מתקשרת אליה ושואלת מה העניינים, היא עונה "קטסטרופה". היא החזירה לי מייל שהיא מקווה להגיע לזה בוויקנד, כי בינתיים היא בקרייסיס בעבודה בגלל הפשלות של הבוס שלה, וחוץ מזה נשבר לה סופית מחוסר הרגישות של בעלה, הבת שלה עושה המון בעיות בבית ספר, ומישהו מאבד באופן קבוע את השלט רחוק של הטלוויזיה בבית. אפשר להשתגע.
חייכתי. אני כבר רגילה לרשימות התלונות שלה, ולא פעם שאלתי את עצמי אם היא הסמן הימני של חוסר האושר שמאפיין את רוב העולם המערבי. בסך הכל, מה רע לה בחיים? יש לה בעל מקסים, ילדים חמודים, עבודה מעניינת, משכורת טובה, והיא אפילו מספיקה ללכת לשיעור פילאטיס פעמיים בשבוע. ובכל זאת, החיים שלה הם כאוס מתמשך של בעיות שלעולם לא נגמרות.
מצד שני, עכשיו שאני חושבת על זה, רוב האנשים שאני מכירה הם לא מאושרים. כולל אני, כמובן. שלא תחשדו בי לרגע שאני לוקה בתסמונת האושר, או משהו כזה. כשמישהו קרוב מתעניין בשלומי, כמעט תמיד הוא יחטוף תיאור של כל מה שלא בסדר בחיים שלי כרגע. ואם מישהו שאינו קרוב אלי ישאל אותי מה העניינים? בדרך כלל אגיד לו ש"אחלה", "מעולה", או "הכול טוב", כדי שיהיה לו ברור שאין לי עניין אמיתי לדבר איתו על זה כי אנחנו פשוט לא מספיק מיודדים.
חיטטתי קצת באינטרנט, ובין עשרות הספרים, מאות הסרטים ואלפי המאמרים האקדמיים בנושא ה"אין אושר", רק נכנסתי לדיכאון. מה שבסוף הוציא אותי מזה היה קליפ של הסטנדאפיסט האמריקאי לואי סי קיי, שבו הוא מסביר למה הכל מדהים אבל כולם מבואסים.
הבעיה שנקלענו אליה, אם לצטט אותו, היא שהתברכנו בכל הדברים הכי מדהימים שאפשר לחלום עליהם, אבל הם מבוזבזים על הדור עם האופי הכי מחורבן שיש. לא משנה כמה הטכנולוגיה תקל לנו על החיים, לא נעריך את זה, ותמיד נמצא סיבות להתלונן.
לא נתפעל מהסמארטפון שעושה הכל חוץ מסקס וקפה, אלא נתעצבן כי הוא איטי מדי. לא נשתאה נוכח העובדה שאנחנו עפים באוויר בגוף מתכת ענק שמביא אותנו בבטחה לצד השני של העולם בכמה שעות, אלא נחטוף קריזה כי האינטרנט האלחוטי שהבטיחו לנו בטיסה לא עובד. במילים אחרות, אנחנו פשוט חרא של בני אדם. מקולקלים.
אם להמשיך את התיאוריה שלו, אולי זה קונספט שירות הלקוח שהרג אותנו. מרוב שחברות מחזרות אחרינו בתקווה שנקנה עוד ועוד, התרגלנו שכל העולם צריך לרצות אותנו כל הזמן, וברגע שזה לא קורה, אנחנו יוצאים מאיזון. בעצם, בלי לשים לב, יצרנו סוג חדש של בני אדם: אנשים שטוב להם כשרע להם.
כשמשהו לא בסדר, אנחנו מרגישים בבית. יש לנו על מה להתלונן ויש מי שמקשיב. זה מצב שאנחנו כל כך מתורגלים להתמודד איתו, שאנחנו פשוט מחפשים אותו כל הזמן, בלי להרגיש. וכן, גם אני נציגה גאה של אלה שטוב להם כשרע להם, ושרע להם כשטוב להם, ואם במקרה קורה משהו טוב מדי, תמיד אמצא כבר את הדרך למצוא מה לא בסדר ולחזור להתלונן.
תוך כדי פיתוח התיאוריות מרחיקות הלכת, החברה המשברית שלי בכל זאת מצאה חצי שעה בלו"ז הצפוף שלה וחזרה אלי נפעמת, אחרי שראתה את הסרט על אוגנדה. מדהים! היא התלהבה בטלפון במה שנשמע באופן מחשיד כמו רגע של אושר.
רגע, חשבתי לעצמי, אולי הסרט הזה פשוט תוכנן בקפידה כדי לגעת בדיוק במקומות הנכונים של הדור שלנו, שאף פעם לא מבסוט כי יש לו אופי מחורבן? סוד ההצלחה שלו הוא בכך שהוא מצליח לגרום בדיוק למידה הנכונה של רגשי אשמה. לא קשים מדי ברמה שאי אפשר להתמודד איתה, אלא קטנים ומדגדגים במידה המדויקת שלא מאפשרת לנו להתעלם.
זה סרט שמצליח להיכנס בסדק הצר שבין הרצון שלנו להתלונן, לבין הרצון שלנו להרגיש סיפוק אמיתי מכך שעשינו מעשה טוב, שזה סיפוק קצת עמוק יותר מזה שמגיע אחרי שמשדרגים את האייפון.
בסך הכל, למרות כל הטענות שלנו, אם עוצרים לרגע וחושבים על זה, העולם היום הוא מקום הרבה יותר טוב משהיה בעבר. פעם האכזריות הייתה דבר שבשגרה, ואף אחד לא הרגיש צורך להתבייש אם היה גזען. אנשים רבים חיו בתנאי עבדות, וכולם היו בסדר עם זה. שלא לדבר על חוסר הקבלה של השונה, הנכה, החולה.
הרוע הזה עוד קיים בנו כבני אדם, אבל הרבה פחות מפעם, ולו רק בגלל שזה "לא מקובל" ועלול לגרום לנו "להיראות רע" אם נתנהג כך. העולם השלישי והמדינות הפונדמנטליסטיות עדיין לא עברו את המהפך, וכרגע ספק גדול אם "האביב הערבי" באמת יקדם אותן לעברו. השאלה היא איפה אנחנו, אנשי העולם המערבי, בתוך כל הבלגן הזה.
העולם המערבי קיבל מתנה - מתנת החופש והנוחות. רק שבמקום לראות מה הוא עושה עם המתנה הזאת, איך הוא משתמש בה כדי להגיע לתיקון גם בשאר המקומות בעולם, רובנו נכנסנו למקום של פינוק עצמי מטורף. אנחנו מאמינים באמת ובתמים שמגיע לנו הכל.
ברור שיש עוולות שצריך לצאת נגדן, אבל כמה פעמים נצא בכל הכוח כדי להגן על אינטרס של מישהו אחר, פחות בר מזל מאיתנו? בתור אנשים מערביים ממוצעים מהמעמד הבינוני ומעלה, נצא בתשוקה אדירה נגד חברה שלא סיפקה לנו שירות שעומד בציפיות, ונחטוף את הג'ננה אם אתר האינטרנט האהוב עלינו ייפול.
אבל כמה מתוך התשוקה שלנו נשקיע כדי לעזור לילד חטוף באוגנדה? הסרטון של קוני מאפשר לנו להרגיש שעשינו משהו עבור הילד החטוף, בעצם זה שהעברנו אותו הלאה. אולי בכך טמונה הגאונות שלו – הוא מבין שרוב תושבי העולם המערבי אינם מאושרים לא בגלל שמישהו דופק אותם בשירות לא מספיק טוב, אלא בגלל שכבר המון זמן עבר מאז שחשו סיפוק מכך שעשו מעשה טוב עבור מישהו אחר.
בעצם, הסרטון הזה מאפשר לאנשי העולם המערבי להפסיק להתלונן ולחוות רגע קטן של סיפוק מסוג שנשכח ממנו. הוא מספק לנו שביב אושר קטן מספיק כדי שנוכל להכיל אותו. עם אושר גדול יותר פשוט לא היינו מצליחים להתמודד בלי להרגיש שאנחנו פראיירים - כי איך אנחנו מרשים לעצמנו להיות כל כך מרוצים, בעוד שאין ספק שמישהו דפק אותנו כרגע?
סטטוס: "אנשים טובים ישנים טוב יותר, אבל אנשים רעים נראים מאושרים יותר כשהם ערים". וודי אלן
lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם