מכות חדשות על מצרים: משבר אקולוגי בהתהוות

אוכלוסיה מתפקעת, חקלאות נכה ועיור מאסיבי. בעולם בו משאבי טבע יישחקו תפקיד מרכזי, על מצרים לפתח אלטרנטיבות

אסף צחור | 26/3/2012 11:54

תגיות: מצרים (סביבה), משבר המזון, עיור,צפיפות אוכלוסין

לפעמים, כדי להיטיב לראות את הנולד צריך להביט אחורה. בשנת 1798 צצו שני רעיונות, שונים בתכלית ובקצוות שונים של העולם, שניפגשו רק שנים רבות לאחר מכן. רעיונות אשר לישראל צריך להיות עניין רב בהשתלשלותם.

◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק

קהיר. צפיפות איומה צילום: חיים איסרוביץ'

בבריטניה של 1798, הכומר-דמוגרף-כלכלן תומאס רוברט מלתוס, מפרסם את ספרו "על עקרון האוכלוסין". מלתוס, איש חרד, מתאר עולם דיסטופי (מקום דמיוני רע ביותר) בו קצב הגידול בתפוקה החקלאית לא פוגש את קצב הגידול באוכלוסין. במילים אחרות, בעוד התוצרת החקלאית – כמות היבולים לקמ"ר – גדלה לינארית, קצב הריבוי הטבעי של האוכלוסיה גדל גיאומטרית. באירופה של מלתוס יש יותר מידי פיות להאכיל ופחות מידי מזון. היעדר ביטחון מזון מוביל לעוני, עוני לאלימות, אלימות פושה לקריסה חברתית.

האמת, אפעס, איפשהו באמצע; הגידול בתוצרת החקלאית אינו ליניארי – לראייה המהפכה הירוקה בהודו, הנדסת מזון וטכנולוגיית ההשקייה בטפטוף. הגידול באוכלוסין אינו גיאומטרי – עלייה ברמת החיים, רפורמות לתכנון משפחה, מגפות ושאר מרעין בישין מֶמתנים את הריבוי הטבעי.

ואכן, במהדורה השנייה של הטְרַקְטָט, מלתוס מבין כי אין מקום להכללות: כל איזור גיאוגרפי והטרגדיה הפרטיקולרית שלו. אף כי הנבואה חובקת הכל הופרכה, העיקרון נותר ישים ברמה אזורית. הדוקטרינה המורבידית של מלתוס מתקבלת חלקית. מעתה ואילך היא נודעת כ"קטסטרופה המלתוסית". ניתן להשתמש בקטסטרופה כדי להסביר את הטרגדיות של רואנדה, סומליה ואריתריאה.

נשוב ל-1798. הרעיון השני של אותה שנה הוא מצרים המודרנית. בשנת פרסום התיזה של מלתוס, הקיסר נפוליאון הראשון פולש למצרים. העות'מנים מסולקים והמסחר המערבי נושא את הקידמה. מצרים הופכת למוצב קדמי של הצרפתים ואחר-כך של הבריטים. בשנה זו מוערכת אוכלוסיית מצרים, לפי מפקד אוכלוסין, בכ-3 מיליון איש בלבד.

שואה אקולוגית

מאתיים שנים לאחר מכן, שני הרעיונות; התיאוריה של מלתוס והמקרה המצרי; הבטחה והתממשותה, נפגשים. מצרים גרסת המאה ה-21 היא קטסטרופה מלתוסית בהתהוות. מפקד האוכלוסין של 2006 מגלה כי אוכלוסיית מצרים עומדת על יותר מ-80 מיליון נפשות, גידול דרמטי של 22% בעשר שנים (מפקד האוכלוסין הקודם נערך ב- 1996). העתיד מטריד; קבוצת הגיל 6 ומטה רושמת גידול מדהים של 168% בעשר שנים.

כאן יש מקום לציין כי משברים הומאניטרים-אקולוגים מתפתחים בהדרגה. זהו עיקרון אבולוציוני: של התדרדרות מדודה, קצובה, של שינויים הדרגתיים המתרחשים מדור לדור. קצת פחות מזון, קצת יותר רעב, קצת יותר אלימות. זהו עיקרון שקשה יותר להבינו ולקבלו. הוא מדעי ולכן, גם אנטי דתי.

מעת לעת מתרחש אמנם ספקטקל, דוגמת מהומות כיכר א-תחריר 2011, אבל הטרגדיה המצרית מתרחשת במתינות. פוריות הקרקע נפגעת בשל עיבוד יתר, מליחות, שימוש בקוטלי מזיקים ושפכים תעשייתיים, וסכר אסואן עוצר סחף וגורם לבליית קרקעות נוספת.

בנוסף,

מחקרים של הבנק העולמי מצאו כי הכלכלה המצרית פגיעה במיוחד לשינויים אקלימיים ואקולוגים. מקורות הנילוס נמצאים הרחק מחוץ לטווח ידה – בדרום אתיופיה, היכן שלממשל האתיופי יש תוכניות קונקרטיות לפיתוח ערוץ הנהר על חשבון המדינות השכנות. בדלתא של הנילוס – עליית מפלס מי הים התיכון מאיימת בהצפה קריטית של יישובים ושטחים חלקאיים, ואובדן הכנסות (החלקאות היא משלח ידם של שליש מתושבי המדינה, הפלאחים). אקלימית – התחממות גלובלית, מדבור ושינוי במשטר הגשמים יפגעו ביבולים.

או אז, פוגשות מצרים ו"הקטסטרופה המלתוסית" רעיון נוסף: עיור. מרכז וודרו ווילסון בוושינגטון מסמן את ערי הענק של המאה ה-21 כ"פצצות האוכלוסין האמיתיות". מגה ערים, טוענים החוקרים, שקהיר בכללן (עם 7.7 מיליון נפשות) מציבות בעיות חמורות ובהולות בפני הרשויות המוניציפליות שלהן. אלו מצידן חסרות את ההון האנושי, הפיננסי והתשתיתי למצוא מענה הולם לעוני, לזיהום ולאלימות, ולהתפוצצותן של שכונות העוני, הסלאמס.

הספינקס המצרי עייף וכבד

רבותיי, זוהי סערה מושלמת: אוכלוסיה מתפקעת ובלתי-מרוסנת, חקלאות נכה, עיור מאסיבי, סקטור ציבורי חסר שיניים. בעולם בו משאבי טבע יישחקו תפקיד מרכזי, על מצרים אפוא לפתח אלטרנטיבות. אפס כי אין לה ההון החברתי הדרוש.

החישוק דרכו צריך הספינקס המצרי לקפוץ גבוה וצר. הקפיצה מצריכה חדשנות ויזמות טכנולוגית, אוריינות, ניהול ציבורי תקין, תכנון משפחתי. אבל הספינקס המצרי עייף, כבד ומגושם. מצרים מאוכלסת מידי, צפופה מידי, יבשה. הניהול הציבורי מסואב. השקיפות לא קיימת. כמעט 22% מהאוכלוסיה – 16.8 מיליון איש – אינה יודעת קרוא וכתוב וחצי מהתושבים חיים מתחת לקו העוני, בעוד הרפורמות הנדרשות בלתי-מתפשרות.

בקרוב נשב – כולנו מסובין – סביב שולחן ליל הסדר ונספר ביציאת מצרים. היום, שלא כבעבר, לישראל האינטרס הלאומי במצרים מתוקנת, אפופת רווחה, משכילה ופרוגרסיבית. רעב ועוני מכשירים רדיקליזציה ופונדמנטליזם, הגירה פנימית וחיצונית, אלימות וחוסר יציבות. המצרים למודי מכות. לכן, עלינו לקוות לטוב ובד בבד, להרחיב את הדיון הציבורי הדל בביטחון סביבתי במזרח התיכון, ולהיערך למשברים נוספים.

בינתיים, פסח שמח לבית ישראל.