עיתונאי תמים שלי
ארגון העיתונאים החדש מלא ברצון טוב, אבל לא מחובר למציאות. עיתונאים אינם עובדי ציבור, הם חלק מהכלכלה של המגזר הפרטי
העמית , המשמש כעיתונאי כלכלי, רואה בקופסת צמר הגפן שעובדי המגזר הציבורי נהנים מנה רק יתרונות: ביטחון תעסוקתי אבסולוטי, קידום בשכר כמו שעון עם הוותק, שלל התנאים ופינוקים הנלווים, פרישה מוקדמת, חגים ואפילו שביתות שמסדרות ללא התראה יום חופש פה ושם. הוא רואה, רושם, מדווח, מעודד מהיציע; הוא לא לבד.
אין זה סוד שעיתונאי ישראל, ככלל, עומדים משמאל לציבור בסוגיות כלכליות וחברתיות. האמפתיה שהם מגלים לוועדי עובדים ולחוקי עבודה נוקדנים באה לידי ביטוי בסיקור שוטף ומלטף של שערוריות כמו התנהלות עובדי הרכבת והשבתות אחרות וגם, לאחרונה, בניסיון להקים ארגון עובדים לעיתונאים.
על פניו מדובר בצעד מתבקש: בניגוד לחבריהם במגזר הציבורי, חלק ניכר מהעיתונאים סובל מצורות העסקה ארעיות וחלקיות, מחוסר ביטחון תעסוקתי ומכושר השתכרות נמוך.
אלא שהקנאה והאהדה לצורת העסקה במגזר הציבורי והרצון להעתיקה אלינו נובעים מחוסר הבנה - שיפור התנאים של קבוצות עובדים במגזר הפרטי בכלל ושל העיתונאים בפרט איננו יכול להיות תולדה של התאגדות ושל הפעלת לחץ, אלא רק של מציאות כלכלית ועסקית אחרת שהדרך אליה עוברת בהפנמה של עיקרון פשוט: אין יש מאין וסיר הבשר של עובדי המגזר הציבורי בא על חשבון הפולקע בצלחתו של העובד במגזר הפרטי, ובתוכו גם של העיתונאי.
מדובר בחשבון פשוט. המגזר הציבורי צורך
בכל שנה כמחצית מהכנסות המשק, ואילו המגזר הפרטי מסתפק במחצית הנותרת המשמשת לאזרחי ישראל לרכישת מוצרים ושירותים על-פי צורכיהם, טעמיהם ותחביביהם. אלא שמלבד החלוקה במשאבים יש הבדלים משמעותיים באופן המימון של שני חצאי העוגה, אף על פי שהכסף מגיע מאותו הכיס. המגזר הציבורי משיג את ליטרת הבשר שלו מתוך מס שהוא קבוע, מתחייב מכוח חוק ומועלה לשלטון המרכזי ללא קשר להסכמה; אך המשאבים המממנים את הפירמות ואת מקומות העבודה במגזר הפרטי מגיעים רק לאחר שהאזרח חכך בדעתו, עשה חשבון, והחליט - לעתים באופן ארעי או אקראי - להשקיע את ממונו במוצר או בשירות מסוים.
אי לכך, עמיתי העיתונאים משלים את עצמם כשהם סוברים כי הקמת ועד תשפר את מצבם הכלכלי ואת כושר ההשתכרות שלהם כמו ששיפרה את מצבם של עובדי הרכבת, הנמלים, ושדות התעופה; בניגוד לגופים הנזכרים, היכולים לממן חוסר יעילות שהוועדים מכתיבים באמצעות פשיטת עורו של משלם המיסים, העיתונאים עובדים בגופים הנסמכים על טעמיו ההפכפכים של הציבור, ולפיכך זעקותיהם, מחאותיהם ואף שביתותיהם לא יסייעו לשיפור לטובה כל עוד לא יהיו רוכשי עיתונים ופרסומות שמוכנים לשלם על כך. למעשה רק רפורמה עמוקה בעבודה המאורגנת תשחרר משאבים לצמיחה, ומכאן להגדלת הצריכה ושיפור מצבם.
אם עיתונאי ואזרחי ישראל רוצים ביטחון תעסוקתי וכלכלי רב יותר, הם צריכים להבין את המציאות ולדרוש יותר ממי שאכל להם את העוגה. אחריותיות, העסקה גמישה ושכר דיפרנציאלי יכולים להפוך את המגזר הציבורי ליעיל ולקטן יותר, ובעקיפין לזקוף מעט את גבם של עובדי ועיתונאי ישראל שמשלמים בסופו של היום את החשבון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם