מחפשים אקשן לקיץ
הכותרות מחממות מחאה נוספת, שכולם רוצים עליה בעלות, אבל אף אחד לא לוקח אחריות לתוצאותיה. את המחיר שלה שוב כולנו נשלם
במקביל, אתם יודעים איך זה - הסיפור עם הגרעין האיראני הוא אולי חזק, אבל איכשהו לא מתפתח בצורה מספיק עקבית מבחינה תקשורתית. עניין לבני-מופז די מיצה את עצמו, שרה נתניהו לא סיפקה שום סנסציה שאפשר לדהור עליה, העונה של "האח הגדול" תכף מסתיימת, ואפילו יום האדמה הסתיים בשקט יחסי ואכזב את הכתבים בשטח. אם מותר לצטט את הדמות ההיא מ"ארץ נהדרת"- מצ'עמם.
אז מה עושים? מתחילים לחמם את האווירה. קוראים לזה כותרות יזומות. הן לא מתארות משהו שמתרחש באמת, אלא מתחילות ליצור הלך רוח, נותנות רעיונות ודוחפות לפעולה. ממש כמו הליך העבודה בענף הפרסום: יש מטרה שיווקית, יש קמפיין, ואם עושים את העבודה כמו שצריך, יש גם תוצאות.
התקשורת שלנו הפסיקה מזמן להיות תמימה, אובייקטיבית או מסקרת תופעות. אם הן לא קיימות, היא כבר תיצור אותן, והפוליטיקאים למדו לנצל את זה לטובתם האישית. נראה שאנחנו מתחילים לחזור שוב על הדפוס הקודם: כולם רוצים לתבוע בעלות על המחאה ולרכוב על הרייטינג הצפוי, אבל אף אחד לא רוצה לקחת את האחריות לתוצאותיה.
המחאה של הקיץ עשתה המון רעש, אבל הניבה מעט עבור הציבור ובמקביל גרמה להרבה תוצאות שליליות: שנאה יוקדת כלפי הקפיטליזם שבלעדיו כידוע לא יהיה כסף לקידום מטרות סוציאליות, קיפאון בקרב מפרסמים ומשווקים ופיטורים בתחום המדיה והקמעונאות, והכי גרוע - יוקר המחיה עדיין כאן. ככה זה כשמקדמים דרמה ורייטינג במקום לקדם
האם הציבור הישראלי למד את השיעור ממה שקרה ומוכן להתחיל בחוויה מתקנת? קשה לדעת. אם לשפוט לפי מה שקורה כרגע, התקשורת והפוליטיקאים כנראה לא למדו. כולם מפמפמים כותרות ושואלים: "האם המחאה תחזור בקיץ? ואם כן - באיזה היקף? האם תהיה אלימות? האם יחזרו האוהלים?" שאלות שמטרתן האמיתית היא לחמם את האווירה.
קדימה, אנשים, צאו לרחובות. מה ייצא לכם מזה? לא לגמרי ברור עדיין, אבל כן ברור מה ייצא לנו מכל העניין; יהיה אקשן, השידורים החיים מהשטח יחזרו, אנחנו נהיה מזוהים עם החגיגה ונרוויח, וגם אם זה לא ישקף את המציאות או יוביל למציאות טובה יותר, נרגיש שאנחנו עושים משהו בעל חשיבות.
אקטיביזם? כן, אני בעד, אבל כשנוקטים גישה אקטיבית כדאי גם לדעת מה רוצים. האם אנחנו רוצים לשנות סוף-סוף את שיטת הממשל כדי להפחית את יכולת הסחטנות של מפלגות קיצוניות? או שכל מה שאנחנו רוצים זה שהחברות ירוויחו פחות? אף אחד גם לא קובע סדר עדיפויות: איך אפשרנו לאוצר לחתום על הסכם מפנק עם עובדי הרכבת ועברנו בשתיקה על ההתנהלות המסואבת של חברת החשמל, אבל יצאנו מגדרנו עקב המחיר של "פסק זמן"?
בשורה התחתונה, יש מקורות ויש הוצאות. מערכת החינוך שלנו עדיין מדשדשת, מערכת הבריאות גם היא במצב נורא, ואם סדרי העדיפויות הלאומיים לא ישתנו, נמשיך כולנו לשחק במשחק סכום אפס. כשנמשוך את השמיכה לכיוון אחד, יהיה מי שיקפא מקור בצד השני.
כשיש כותרות סנסציוניות, אנחנו שוכחים שצריך לשים על השולחן מטרה ברורה, ולא להורידה עד שהיא מושגת. עברנו את החורף, אנחנו רוצים "קיץ חם", והציבור צודק בכך שהוא דורש שינוי.
אבל אם לא נבין מה השינוי שאנחנו דורשים, שוב ניתקע עם הפגנות מתוקשרות והמון סיסמאות, שאחריהן יסתיים לו עוד קיץ, והחורף יחזור עם העיוות החברתי האמיתי שימשיך לשחק אותה בגדול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם