מנוי ולא גמור
שר האוצר שוב מסתבך: מינוי מנכ"ל משרדו בוטל, בגלל רה"מ נתניהו. מה עם שאר התפקידים? אם זה לא היה על חשבוננו, היינו צוחקים
חיים שני, מנכ"ל משרד האוצר הקודם, התפטר מתפקידו כבר באוגוסט 2011. שמונה חודשים מאוחר יותר אין עדיין מנכ"ל קבוע. בשבוע שעבר הוארך מינויו של דורון כהן כממלא מקום עד חודש מאי, בתקווה למצוא עד אז את בעל התפקיד הקבוע.
כישוריו המקצועיים של כהן, המשמש כיום כמנהל רשות החברות הממשלתיות, אינם מוטלים בספק. אלא שכניסתו הרשמית ללשכת המנכ"ל מעוכבת בשל התנגדות לשכת ראש הממשלה. כהן מואשם בקרבת יתר לח"כ ציפי לבני, שאף מינתה אותו (רחמנא ליצלן) למנכ"ל עמידר (בתקופת כהונתה כשרת השיכון). גם אם נניח שכהן יודע לצטט בעל-פה את "שתי גדות לירדן" של ז'בוטינסקי והוא יזכה במינוי המיוחל, עדיין לא ברור מי יחליפו כמנהל רשות החברות הממשלתיות (תפקידו הנוכחי).
כהן מעוניין במינויה של לילי איילון אף על פי שהבכיר ממנה הוא מאיר שמרה. שוב נדרש היועץ המשפטי לממשלה להתערב ולקבוע אם המדובר במינוי כשיר או שיש ניגודי אינטרסים. אבל דורון כהן הוא רק דוגמה אחת.
קודם לפרשת כהן קדמה הסאגה של מינוי מנהל רשות המסים. לאחר חודשים של מאבק מתיש הסתיימה הפרשה בפשרה מפא"יניקית אופיינית, איך לא, מבית היוצר של וינשטיין: משה אשר, המנהל שהומלץ על ידי ועדת האיתור, יזכה במינוי בעוד כשנה, ואילו דורון ארבל, ששימש עד כה כממלא מקום, ייכנס מיידית לתפקיד.
זה לא נגמר שם: גם הממונה על השכר באוצר אילן לוין החליט לנטוש את הזירה הציבורית לטובת המגזר הפרטי והודיע על כך כבר בתחילת 2012. נכון להיום עדיין לא מונה לו מחליף. באוצר מבטיחים שזה יקרה כבר בתקופה הקרובה.
מדוע שטייניץ קנה לעצמו תדמית של מסתבך סדרתי בנוגע למינוי בכירי משרדו? יש המסבירים זאת בעקשנותו הגובלת לעתים בטרחנות. הסבר אפשרי שהוצע לי: "שטייניץ מסתבך,
שלא במקרה שר האוצר חובב במיוחד את אנשי האקדמיה שאינם תמיד כוס התה של הבוס בנימין נתניהו. בכל מקרה, באווירת ה"עליהום" הנוכחית קשה מאוד לאתר מועמד מהמגזר הפרטי שיסכים לוותר על הקריירה לטובת המגזר הציבורי.
למען האמת, גם ראש הממשלה לא מקל את החיים על שטייניץ. כפי שהביך אותו בעדכון מחירי הדלק, הוא מתיש אותו בסוגיית המינויים המונחים לפתחו. האם נתניהו היה מעז לטרפד את מינויו של אחד מבעלי התפקידים הביטחוניים המוצעים על ידי שר הביטחון אהוד ברק? קשה להאמין.
אלמלא כל זה היה על חשבוננו, היינו לפחות צוחקים. בסופו של דבר, הציבור משלם את מחיר הפוליטיקה.