קוף אחרי בן אדם
עם שלושה ישראלים צעירים, בימי חול המועד הדביקים ואחרי עמידה של 20 דקות בפקקים – הצלחנו לראות את קופיקו. הממצאים קשים
זה לא היה נורא כל כך, אלמלא היא הקיאה על החולצה החדשה שקנינו שעה וחצי קודם לכן, כמו דמי יציאה מהמתקן שבו היינו כלואים מרצון במהלך הבוקר.
ניסיתי לשמור על קור רוח, לשדר עסקים כרגיל, למרות שאם מדובר בעסקים, אז הם כושלים מאוד, ואם זה המצב הרגיל שלהם, אז אולי נכון מצדי להכריז על פשיטת רגל. סליחה, אני מעט נסער, אולי מוטב להתחיל מההתחלה.
את הכרטיסים הכינונו מראש, כפי שהורתה הצדקת הגדולה בתיה עוזיאל, וחברה הוזמנה ונלקח יום חופש מהעבודה - כי אחרי הכל, אי אפשר שחופש באורך שבועיים וחצי יעבור על הילדים רק בחזקת אמא שלהם, סבלנית ונוחה-להיות-הורה ככל שתהיה.
התעוררנו מוקדם, ארזנו את ריבועי הקרטון בשוקולד המכונים משום מה מזון, והדרמנו לכיוון "פארק הקופים" לפגוש את קופיקו ואת כל עם ישראל בפסטיבל מיוחד לחול המועד. הילדים אוהבים את קופיקו, עם ישראל אוהב את קופיקו, אפילו אני מחבב את קופיקו. מה כבר יכול להשתבש במפגש עם חבר אהוב?
חמש דקות לפני שנכנסנו לחניה-ובעברית: 20 דקות בתוך הפקק המשתרך בצורת נחש מתפתל בכניסה לחניון, הילדה חייכה את החיוך המלאכי שלה והקיאה על עצמה את כל ארוחת הבוקר. עצרתי את הרכב בצד הדרך, ניגבתי אותה במגבונים, החלפתי לה את החולצה לחולצת פיג'מה שחברה שלה ארזה בתיק שתכננה להחזיר הביתה; התעלמתי מצפירות הנהגים ומהמבטים המרחמים ונכנסתי לרכב.
עניין של 20 דקות לאחר מכן וכבר היינו בתוך האתר. כלומר, לא לפני ששמונה סדרני חניה ניסו לכוון את תנועת כלי הרכב לתוך שתי רחבות עפר משופעות שהוסבו להיות חניון. מיותר לציין כי ריבוי הסדרנים גרם לכאוס של ממש, שניים מהם התקוטטו ביניהם בקול גדול, אחד מהם עישן, השני שתה והשלישי נזף במעשן ובשותה מדוע הם מעשנים ושותים. ואז הגיע הרביעי ונזף בשלישי.
המתקן המה אנשים. וכשאני כותב "המה אנשים" אני מתכוון למאות רבות של ישראלים, ג'אנקיז של קופיקו ואולי סתם גוזלים שנשבו.
כולם עבדים לקונספט היחיד האפשרי בימים אלה של חג ומועד וחול המועד: להרוג עוד כמה שעות במהלך היממה מתוך כוונה להגיע לשעת השינה של הילדים כשרוח נשמה באפם. וכך, חוזר חלילה, עד לנקודת הציון המיוחלת מכולן: סוף החופש.
מזג האוויר היה חם ודביק. האנשים נחלקו לקבוצות קטנות סביב דוכני הפעלה לזאטוטים, בימה מרכזית ועמדות מזון ומשקה. הילדים, ייאמר לטובת העניין, נעו בין ריגוש מסוקרן וצוהל לסלידה מההמוניות סביבם; החליפו קלטות בין "אבא, בוא נראה איך מפילים את קופיקו למים" (אל תשאלו ואני לא אנסה להסביר) ל"אבא, חם לי. בוא נקנה פופקורן".
כיצד קשורים פופקורן וצינון הגוף זה לזה, לא אדע לומר, וודאי שלא הייתי כשיר לומר כשאני מוקף במאות רבות של אנשים שכריות אצבעותיהם דביקות עד מאוד. רק שלא ייגעו בי. רק לא זה. זו הייתה משימתי. זו הייתה משאלתי.
שירכנו את רגלינו לבימה המרכזית, שם שלוש רקדניות ורקדן, שחקן ואסיר עולם בתוך בובת קופיקו העלו מחזה מוזיקלי חביב באורך 30 דקות. ישבנו על הרצפה, דרכו לנו על אצבעות הידיים ושפכו עלינו כוס מיץ. דברים מסוג אלה צריך אדם לקחת בחשבון, בטח בנסיבות כאלה.
לפניי ישבה יהודייה טובה, ולצדה עגלת תינוקת ריקה מתינוק. התינוק היה שרוע על חזה, וארבעה או חמישה דרדקים שדמו לו סבבו סביב העגלה בדרך שבה עופות דורסים מרחפים מעל הטרף, רגע לפני שהוא הופך לנבלה.
מוקד המשיכה היה העגלה. עליה הועמסו תיקים שמנים, בקבוקי מיץ ומימיות, שקיות ענק מלאות להתפקע בממתקים ושלוש חבילות מצות. אפילו ביחס למשפחה של חמש או שש נפשות, נראתה כמות זו של מזון מוגזמת במקצת.
הטקס היה קבוע: ילד אחד ניגש למזווה הנייד, מחלץ מתוך אחד התיקים חטיף כלשהו ומיד מחרה מחזיק אחריו ילד אחר – תמיד ביבבת "גם אני רוצה", אם זמן התגובה של האם ארך יותר מחמש שניות, העלה הילד את עוצמת הסירנה ובמקרה של זמן שירות של יותר מחצי דקה (תוצאה של התמודדות עם תינוק בן כמה חודשים שזע על חזה, פלט עליה ללא הרף וייבב ללא הפסקה) עבר הלקוח למודוס אופרנטי תוקפני, כמעט אלים, כלפי אמו.
זה היה נורא וריחמתי על האישה האומללה הזאת, מה גם שנדמה שהיא הייתה בגפה. אלא שאז אירעה תפנית בעלילה: קופיקו ירד אל הקהל והורה להם: "בואו לרקוד" וחמשת הלקוחות העצבניים התנפלו על הבובה האומללה והחלו אוחזים בזרועותיה וברגליה, תוך שהם זועקים "קופיקו קופיקו" בטון אלים במקצת.
מכיוון שכך, קופיקו נלחץ והחל מבקש את נפשו לשוב אל הבמה, תוך שהוא מנסה לפלס את דרכו בין עשרות גמדים מצווחים.
אום-עגלה זינקה ממושבה, חילצה מכיסה מכשיר טלפון חכם (שאלה לוגית פילוסופית: האם מכשיר טלפון יכול להיות חכם יותר מבעליו?) והורתה לילדים להתייצב בתנוחת צילום מתאימה.
העניין בוודאי היה מסתייע לה לא רע, אילולא עשרים אמהות שונות הורו גם הן לילדיהן להתייצב בתנוחת צילום מתאימה ו"לרקוד עם קופיקו, מתוקי" הקוף האומלל, אפילו בחונטוזה נתקל באתגרים פחות מורכבים.
כשהסתיים העניין הזה, ניגשנו לקיים את טקס רכישת המרצ'נדייז המתחייב. הילדה זכתה בחולצת קופיקו, הילד בתמונת תלת-ממד של כלב ערבות. זה לא קשור לאירוע, אבל זה נראה לו מוצר נהדר, ואני לא הפעלתי את כושר ההתנגדות שלי פשוט מכיוון שהחום, הלחות, האישה עם העגלה, המצות המרוחות בשוקולד והמיצים הממותקים גזלו אותו ממני.
כעבור שעתיים, לאחר שמיצו את כל האטרקציות (ככל הנראה, המילה המגעילה ביותר בישראלית החדשה) ושמו את כספי על כל קרן צבי אפשרית, הסכימו הילדים כי הגיעה השעה לשים פעמינו הביתה.
בדרך פגשנו את טלי, עפר והילדים. הם נראו אומללים כל כך. כמעט פרצתי בבכי למראם. אלא שאז הבנתי כי הם מביטים בי וחושבים את אותו הדבר.
חיבקתי את עפר חיבוק ארוך ונפרדנו תוך חילופי מבטים של גברים ששרדו את הקרב, שיכלו לקשה מכל וכעת מזומנים ומוכנים להתמודד עם האתגרים הפעוטים של העולם שמחוץ למתקן.
ואז נסענו הביתה. והילדה הקיאה. בפעם השנייה. על החולצה החדשה. וכשנפתחה הדלת והילדים דהרו פנימה, אמא שאלה "נהניתם?" את שני הישראלים הצעירים האלה, ואז נשאה אליי מבט מאוכזב.
ניכר היה בעיניה כי היא ציפתה ליותר מזה. ליותר מאשר ארבע שעות של חופש קטן. משכתי בכתפיי מתוך מבוכה והתנצלות ואמרתי לה: "עשיתי כל מה שיכולתי. אני נשבע לך". וראיתי בעיניה שהיא לא מאמינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם