הזהרו מהרעלת חופש
מה יישאר ביני לבין בעלי אחרי שהילדים יעזבו את הבית ונמצא את עצמנו לבד? המסקנה: להיות יותר נחמדה כבר עכשיו. טור אישי
במהלך הוויקנד יצאתי עם בעלי להליכה על חוף הים. למחרת עצרה אותי אחת השכנות במרכז המסחרי, כולה נרגשת, ואמרה לי, ראיתי אתכם אתמול צועדים יחד. איזה יופי! מה כל כך יפה? שאלתי. בסך הכל הלכנו קצת. כן, אבל אין הרבה זוגות בגילנו שעדיין אוהבים לעשות דברים יחד בשעות הפנאי שלהם, היא התעקשה. מה הסוד שלכם?
הסוד שלנו הוא שאנחנו צועדים עם אייפודים, עניתי בכנות. ככה כל אחד שומע את המוזיקה שלו וגם אין צורך לדבר.
נכנסתי לאוטו, ועל הקו הייתה חברה שלי, מנהלת משרד פרסום. רק רציתי להגיד לך שממש אהבתי את הטור האחרון שכתבת על אהבה, ושאת צריכה לכתוב על זה יותר, היא אמרה. בחייך, מה אני מבינה בזה? צחקתי. טוב, אז לא אהבה, תכתבי על זוגיות. תכתבי על מה שקורה לזוגות אחרי שהילדים עוזבים את הבית. החוורתי. אוי, עזבי, אמרתי לה. יש לי עוד זמן. למה להקדים את המאוחר?
מיד כשסיימנו את השיחה התמקמה לי בתוך הבטן חרדה בלתי ברורה. היא גירדה והציקה ופשוט לא יכולתי להיפטר ממנה. זהו, הטיפשה הזאת זרעה לי בתוך הראש את המחשבה המפחידה על מה יקרה כשהילדים שלי יעזבו את הבית, ועכשיו אני אבודה.
מדהים איך מישהו יכול לזרוק לך איזה משפט, ובלי להתכוון מוציא לך שד ענק מהבקבוק, ועכשיו לכי תחזירי אותו פנימה. אולי על זה אני צריכה לכתוב? כך ניסיתי להסיח את דעתי בכל מיני טקטיקות מתוחכמות שלא עבדו, עד שנכנעתי.
אז כן, אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא "מה יקרה כשהילדים יעזבו את הבית". או במילים אחרות, מה יקרה כשפתאום, אחרי כל כך הרבה שנים, אמצא את עצמי גרה לבד עם... בעלי. כן, היינו זוג פעם, והיינו כל הזמן לבד, ואם אני זוכרת נכון, אפילו די נהנינו מזה. אבל זה היה נורא מזמן, וכבר די נשכח ממני. זה קצת דומה לזיכרונות שיש לי מבחורים שיצאתי איתם בתיכון, בצבא, באוניברסיטה. זה משהו שקרה בעבר הרחוק, היו רגעים יפים, יש באיזשהו מקום גם אלבומים עם תמונות, אבל בזה זה נגמר. מה הקשר בין כל האירועים האלה לחיים שלי היום? רופף ביותר.
התרגלנו להיות משפחה מתקתקת כזאת. נכון, גם היום הילדים כבר לא ממש קטנים ולא צריכים השגחה (שזו דרך יפה להגיד שהכי נחמד להם כשאני מתחפפת להם מהפרצוף). אבל הם שם. הם כל הזמן ברקע, הם מקור להתעסקות בכל מיני פרטים, אנחנו נפגשים הרבה במטבח, מתייעצים אחד עם השני כשהמדפסת נתקעת, יוצאים יחד לחופשות, כולנו חבילה אחת. אז מה יקרה כשפתאום החבילה תיפרם והם ילכו לדרכם? ולא, אני לא מדברת על הגעגועים אליהם או על הדאגה, אלא על מה שיישאר.
לבד בבית, רק הוא ואני, בלי ילדים מול הטלוויזיה ברקע, בלי לקחת לבית הספר בבוקר ובלי לשאול מי לא עשה שיעורים. פתאום אמצא את עצמי בזוגיות חדשה: לא מתוך בחירה, אלא מתוך כורח. לא נעים להגיד, אבל זה נשמע קצת כמו לחמם אוכל שהכנת לפני כמה ימים ודחפת לאחורי המדף במקרר. לכי תדעי איזה טעם יהיה לזה. מה שבטוח, זה לא נשמע מי יודע מה מבטיח.
בשלב הזה כבר הרגשתי כאילו שבלעתי טלוויזיית פלזמה 36 אינץ’ בלי כוס מים. ברמזור חייגתי חזרה לחברה שלי. תגידי, מה נסגר איתך? צעקתי. היית חייבת להכניס לי כל מיני תסריטים שחורים לראש? הכל היה בסדר עד שדיברנו!
תירגעי, היא פקדה עלי. קודם כל, יש לך כמה שנים. וחוץ מזה, הנה, תסתכלי עלי. אני כבר נמצאת שם. הבת הגדולה שלי באוניברסיטה, האמצעי בצבא, והקטן בתיכון, לא משתין לכיוון שלי. עד שתגיעי למצב שלי, אני יכולה לעשות על זה דוקטורט ולהביא לך הכל מהמוכן, עם מסקנות, פטנטים, חוברת הפעלה, הכל.
אפשר בינתיים תקציר מנהלים? שאלתי. כן, היא ענתה. קודם כל, תתארגני על תפקיד בכיר באיזשהו מקום. ביום טוב אני חוזרת הביתה בתשע, וגם בעלי, ואנחנו כל כך מותשים, שכל מה שבא לנו לעשות זה לראות טלוויזיה במיטה לפני שנרדמים בלי להרגיש יותר מדי לבד בעולם.
רומנים? שאלתי בזהירות. למי יש זמן לזה? היא הזדעקה. איפה מכניסים את זה ביומן? אם היה לי זמן למאהב, תאמיני לי, הייתי מנצלת אותו לדברים אחרים והקריירה שלי הייתה נראית אחרת.
איכשהו, אתם יכולים לדמיין שהשיחה הזאת לא הרגיעה אותי כפי שקיוויתי. אז המשכתי להתפלש במחשבות האלה במשך כל היום. מוזר איך שכשהילדים היו קטנים, רק רציתי שהם כבר יגדלו, שלא אצטרך לרוץ אחריהם כל הזמן, להתעלף משעמום עם האמהות האחרות בגן השעשועים אחר הצהריים, או ללכת לעוד מסיבת חנוכה מייגעת בגן. אז עכשיו אנחנו במקום טוב - יש הרבה חופש, ויש גם מסגרת שמחזיקה אותו, והכל בדיוק במידה הנכונה. אבל מה הלאה?
החופש הוא מושג חמקמק. שמתם לב פעם כמה תשומת לב אנחנו מקדישים לו? אנחנו צריכים ספייס, אנחנו לא רוצים שיחליטו בשבילנו, אנחנו רוצים אפשרויות בחירה, אנחנו רוצים לעשות את הדברים בזמן שלנו, וכל זה רק לפני ארוחת בוקר.
החופש האישי הוא גם מה שבעצם עומד מאחורי השיח הציבורי של הזמן האחרון על דמוקרטיה. בתור חובבי דמוקרטיה (לפחות רובנו), אנחנו עסוקים הרבה בחופש של הפרט, ומנסים למקסם אותו. אבל פתאום אני לא בטוחה שזה מה שאנחנו באמת עושים. אולי חג החירות הוא דווקא זמן טוב לשאול אם כדאי לרענן את ההגדרה שלנו ל"חופש". האם יש דבר כזה, יותר מדי חופש? ואם כן - מה עושים איתו?
נדמה לי שזה לא באמת ה"חופש", הדבר הזה שאנחנו מחפשים. רובנו בטח לא מחפשים את החופש המוחלט. אולי נכון יותר לומר, שמה שאנחנו מחפשים זה את הכבלים שהכי יתאימו לנו, ולכן החופש הוא בעצם האפשרות לבחור בעצמנו את הכבלים. כולנו צריכים כבלים - אפילו אנרכיסטים צריכים כבלים, אחרת את מה הם ירצו להתיר? ברגע שאדם בוחר למה הוא מתחייב, הוא לא מרגיש שכפו עליו משהו. לעומת זאת, בלי הכבלים, אין כלום. ריק אחד גדול.
אז אולי במקום להיכנס לסרטים על סיטואציה שאני עתידה להיתקע בה בלי יכולת להתגונן, אני דווקא צריכה להסתכל על זכות הבחירה מחדש. עוד מעט כבר לא יהיו תירוצים של משפחה או ילדים קטנים, יהיה רק רצון, ואצטרך לראות לאן הוא לוקח אותי.
קצת כמו ניקיון שלפני פסח, זה יהיה זמן טוב לבדוק מה צריך להעיף החוצה, ומה כדאי להשאיר. וברגע שאנחנו משאירים דברים בחיים שלנו מתוך בחירה, כי הם עדיין טובים לנו, אז הכל נראה אחרת, לא?
אין ספק שהבאג היחיד בגישה הזאת הוא שמשמעות החופש, או הכבלים הנבחרים, היא שלא רק את בוחרת, אלא יש גם מי שבוחר אותך. זאת אומרת שבעוד כמה שנים, לא רק אני אצטרך לבחור מחדש, אלא גם בעלי. זה, כמובן, כבר קצת פחות מוצא חן בעיני. אז כרגע אני רואה בעניין הזה שתי אפשרויות: הראשונה היא להתעצבן ולהגיד - למה מי הוא חושב שהוא? והשנייה, להשתדל להיות קצת יותר נחמדה כבר עכשיו.
סטטוס: "אשתי ואני היינו מאושרים במשך עשרים שנה. ואז נפגשנו". רודני דנגרפילד
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם