אפרים על טרקטורון בשמים
האבא שגנבתי לעצמי: הטור הזה נכתב בסמוך ליום השואה, אבל אצל אפרים קרת לא ראית שום קורטוב של שואה, רק של גבורה
אבל מעולם לא גנבתי אבא.
בגלל שאבי הביולוגי מעולם לא היה קיים ומשום כך גם לעולם לא יחסר לי, גנבתי אבא מושלם, ועוד מהחתן שלי, שהוא גם חבר נפש שלי וגם הסופר הישראלי שהכי אהוב עלי.
אפרים קרת ואני אימצנו אחד את השני, ובחודשים האחרונים של חיי הגבורה המוכחשת שלו, הוא הגיע אלי בכל שבת לכפר. יש כאן שלוות נפש, הוא אמר לי, וגם כשהיה מסורטן ומתייסר בכאבי תופת, הוא הפיח בי אומץ ונטע בי אהבה ושמחת חיים, והנה, סוף סוף אתה מוצא אבא, והוא מת!
אפרים נפטר מאושר. "אני אוהב את החיים ואת אורנה ואת הילדים ואת הנכדים שלי ושמח על כל עוד יום איתם", הוא אמר לי גם כשהיה מואכל על ידי צינורות (מה שלא הפריע לו לעשן עד הרגע האחרון את חפיסות הקנט שהייתי קונה לו, וכשאני אמרתי לו שזה לא בריא הוא אמר "סרטן כבר יש לי").
שירה, בתי וכלתו, אמרה שהביקורים המוקפדים של אפרים במושב, עם הנכד והטבע הירוק שמסביב, היו
זקן שהוא ילד, רוכב על הטרקטורון־צעצוע החשמלי שקניתי ליום ההולדת האחרון לנכד המשותף שלנו, לב, לכיוון הפרדס ומטעי אגוזי הפקאן. מבטו חודר וראשו זקוף, וכעת, חופשי מכאבים, הוא אולי דוהר על הטרקטורון בשמים הריקים מצעצועים.
על הייסורים היה קשה לו לדבר, אבל הוא סיפר לי קצת על החיים שלו כפי שאולי לא סיפר מעולם לילדיו האמיתיים כדי לא להעציב אותם: הבת שלו דנה שנקראה על שם אחותו הקטנה של אפרים באדנה, שנרצחה על ידי הנאצים, ושני הבנים נמרוד ואתגר, שמות נועזים ומתריסים.
אפרים נולד בפסח 1928 בזמן קשה מנשוא, בין שתי מלחמות עולם, בכפר ברנוביץ', שכיום הוא חלק בלתי נפרד מבלארוס העצמאית, אבל בימי ילדותו של אפרים זה היה לגמרי פולניה, הארץ הראשונה שאליה פלשו הנאצים במלחמת העולם השנייה, והקימו את הגטו היהודי בכפר. יהודי מפוחד שקוראים לו יהושע אייזקסון מונה לראש היודנראט והתבקש להסגיר כמה שיותר יהודים. הוא לא סיפק את הסחורה וכעונש נרצחו עוד 2,500 יהודים.
ואז החל הטבח הגדול והשיטתי בברנוביץ', ועוד עשרת אלפים נרצחו. אפרים, נער בן 14, הסתתר עם ההורים שלו בתוך בור עמוק וצר כל כך שאי אפשר היה לשכב או לעמוד בו, רק לשבת ולשתוק. ואחרי שאפרים ישב עם אמא ואבא שלו 600 ימים בבור המחניק הזה, הם לא היו מסוגלים ללכת, השרירים התנוונו, והם עברו שנים רבות של שיקום כדי לחזור לתפקד. והם עשו את זה, ושוב הגבורה ניצחה את השואה.
אחרי שאפרים יצא מהבור, הוא התגייס לאצ"ל והתייצב בסיציליה כדי להבריח לארץ נשק מברוני המאפיה. וכשששאלתי אותו איך הוא לא פחד הוא ענה לי בשרידי קולו החלוש: "אתה חושב שאדם שעבר את מה שאני עברתי מפחד ממשהו?".
ב־1947 אבי המאומץ עלה לארץ הזאת, השתתף במלחמת השחרור בגדוד הפרשים, ושוב התמונה הזאת שלו על הטרקטורון שבדמיוני אני מחליף בסוס שועט. אפרים המשיך למלחמות אחרות: חיל רגלים במלחמת ההתשה, למרות שעדיין לא נולד האויב שיתיש את אפרים. אחר כך לחם גם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור: "תמיד הייתי בחזית הקרבות", הוא אומר בצניעות, ואחר כך בגאווה: "אבל מעולם לא הרגתי אף אחד!".
אחרי המלחמות אפרים היה בעיקר אבא למופת ובעל המאוהב באשתו הג'ינג'ית היפה והחכמה אורנה עד לרגע האחרון, ונראה שהוא ממש נהנה להחליף מקומות עבודה: מפיץ סיגריות; יצרן בקבוקי פלסטיק; מוביל דלק; חשמלאי; מנהל המזנון בבריכת גורדון, וכשהוא נשאל על נדודיו בין המקצועות השונים הייתה לו תשובה ברורה - אחרי שהוא שרד את השואה הוא רצה, וזה ציטוט מדויק שלו: "לחיות חיים רבים ולא חיים של אחד!".
בשיחה האחרונה שלנו דיברנו על אלוהים, שכידוע לא ממש תפקד כשרצחו מיליוני מאמינים שסגדו לו. שלא כמו חולים אחרים, אפרים לא התחיל להעריץ את האל כנחמה וכתעודת ביטוח לעולם הבא, אבל די התגאה בשושלת הדתית שלו.
השם המלא שלו, אפרים שלום, נקרא על שם סבו המהולל, האדמו"ר שלום מסלונים, מחבר ספרי החסידות "נתיבות שלום", וכשנודע לרב מסלונים על הזוועות באירופה, הוא אמר: "אם אין בידינו להציל את הגוף הבה נציל את הנפש".
ואולי זה היה ההישג הכביר של אפרים קרת, שגם בימי המחבוא שלו בבור בברלוביץ' וגם בייסורי מחלתו, נפשו הייתה מוארת ובריאה, נטולת רחמים עצמיים ומלאה בחמלה לבני משפחתו, שאיכשהו גם אני התגנבתי אליה.
וככה הוא ניצח את היטלר. פעמיים.
אני יוצא לרגע אל הדשא שבחצר הבית שלי בכפר, שאותו כה אהבת, מגלה חפיסת "קנט" מקומטת וריקה מתחת לשולחן הפלסטיק הלבן שהיה שולחן השיחות שלנו; מרים עיניים אל שמי האביב ורואה אותך טס עם טרקטורון ילדים בשמי האביב הנקיים, עוקף כוכבים מסוכנים, ומשאיר אחריך שובל של אור בהיר ואומץ אנושי נדיר. אבא אפרים, אנחנו כל כך מתגעגעים אליך.
ועכשיו, כששום דבר כבר לא כואב לך, לנו כואב מאוד בלעדיך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם