חלום בלהות
עד כמה אנחנו שמים לעצמנו רגלים כדי לא להגשים את החלום שלנו, וממשיכים להאשים את הגורל?
חבר שלי היה מאוהב במשך שנים במישהי שהוא פשוט לא העז לגשת אליה. מדי פעם הם היו נפגשים במקרה, תמיד הוחלפו ביניהם מבטים, אבל בכל פעם שהוא ראה אותה, היה אוחז בו פחד משתק. "בפעם הבאה", הוא היה אומר לעצמו בלב הולם, וממשיך הלאה.
כך עברו להן כמה שנים, הבחורה התייאשה, ומתישהו פגשה מישהו והתחתנה. החבר שלי היה שבור - הוא לעולם לא יסלח לעצמו על כך שלא ניגש אליה כשהדברים עוד היו פשוטים ואפשריים. תכלס, הוא יודע שאם לא הצליח לאזור את האומץ אז, אין מצב שיצליח לגשת אליה היום, כשהיא כבר נשואה והקימה משפחה.
בזמנו, כשהוא התוודה בפני שהוא עדיין אוהב אותה בטירוף למרות שהם לא בקשר, הצעתי לו לחפש אותה בפייסבוק. הוא אכן מצא אותה, אבל החליט לא להציע לה חברות אלא רק לעקוב אחריה מדי פעם כשהעלתה תמונות או כתבה משהו. נו, מה יהיה? שאלתי אותו באיזה מפגש.
אולי תכתוב לה? תנסה אולי להיפגש? את לא נורמלית, הוא הפטיר לעברי. אני אפילו מפחד לשמור את התמונות שלה כדי שלא תעלה איכשהו על זה שאני מסתכל עליה כל הזמן ותיכנס לחרדה. אבל למה אתה מחליט מראש שזה ילחיץ אותה? שאלתי. אולי גם היא עדיין חולמת עליך והיא דווקא תחשוב שזה נורא רומנטי? את חיה בסרט, הוא ענה. עזבי, זה כנראה הגורל שלי. לא כל אהבה נועדה להתממש.
החלטתי להיות נחמדה אליו, אז כשחזרתי הביתה נכנסתי מהמחשב שלי לפרופיל של האהובה שלו, העתקתי בשבילו תמונות נבחרות ועשיתי קופי-פייסט. הוא שלח לי בחזרה סמיילי.
בהתחלה הרגשתי טוב עם עצמי, כי עשיתי מעשה טוב. אחר כך כבר לא הייתי כל כך בטוחה. זה בסדר שאני עוזרת לו לתחזק את החלום הזה? אולי אני בכלל צריכה לתת לו סטירה ולהעיר אותו למציאות? אבל פחדתי. לך תדע - אם באמת אתן לו סטירה כזאת, זה עלול למוטט אותו לגמרי. לפעמים נדמה לי שהחלום הזה הוא מה שמחזיק אותו בחיים.
לכל אחד מאיתנו יש איזשהו חלום נשגב. עבור רבים, במיוחד אלה שיש עליהם קצת קילומטראז', מדובר בחלום שבשלב כלשהו נראה לנו שכבר לעולם לא יתגשם. נכנסנו לתוך תלם עמוק, שבתוכו אנחנו מתחזקים עצב קבוע בגלל החלום הבלתי אפשרי, וכל מה שקורה לנו בחיים מתפרש כעוד הוכחה לאמונה שפיתחנו על מר גורלנו.
כך אנחנו מוצאים את עצמנו ממולכדים: מצד אחד, האפשרות להגשים את החלום מבחינתנו התפוגגה, אבל מצד שני, בגלל שהחלום עדיין חי ובועט, במקביל נעלמת גם האפשרות ליצור אלטרנטיבה אמיתית לזאת שלא תתגשם. הזמן עובר, ואנחנו ממשיכים לתחזק את העצב - מאמינים באמת ובתמים שלו רק החלום שלנו היה הופך למציאות, היינו אנשים מאושרים. אבל מה לעשות? התנאים פשוט לא מאפשרים את זה, ולכן אנחנו נאלצים להתפשר.
אצל כל אחד החלום הבלתי מושג הזה הוא משהו אחר. חלק יפתחו חלום התעשרות - אם רק היו מצליחים לעשות הרבה כסף, הכל היה מסתדר. חלק מפתחים חלום לגבי קריירה מזהירה בתחום שמעטים מצליחים בו, אבל ברגע שיש משפחה וילדים, יש מחויבויות ואין ברירה אלא למלא אותן. אחרים יעבדו כמו מטורפים, יגיעו להישגים, ויחלמו כל הזמן על חופש שלעולם לא יגיע. וחלק, כמו החבר שלי, יטפחו חלום על אהבה ענקית שגורלם מונע ממנה להתממש.
החלום תמיד ירחף לו ברקע, אבל איכשהו, תמיד יהיה אירוע חיצוני כלשהו שיפריע לנו להשיג אותו. נמשיך לחלום ולהצטער, בלי לדווח לעצמנו שבעצם, אנחנו אלה שמחליטים לא להגשים את החלום.
אנחנו אלה שמחליטים מה אפשרי ומה לא, אנחנו אלה שמחליטים למה אנחנו ראויים ולמה לא, ואנחנו אלה שבונים את סיפור החיים שלנו סביב ההחלטות שלכאורה הגורל מחליט בשבילנו.
היו לי פתאום רגשי אשמה כבדים כלפי החבר שלי. איזה טמבלית אני. במקום לעזור לו באמת, גרמתי לו רק להיאחז חזק יותר במשהו לא אמיתי, שגורם לו להישאר תקוע בדיוק באותו מקום, עם המחשבה המדכאת שהוא לא ראוי להיות עם האישה שאותה הוא אוהב. אולי גרמתי לו לחיוך רגעי כששלחתי לו את התמונות, אבל בסופו של דבר עזרתי לו לשמר את הפצע הכי גדול שלו, שלוחש לו מדי יום שלא כדאי לו אפילו לנסות לכבוש את מה שהוא מאמין שיגרום לו אושר, כי זה פשוט לא מגיע לו.
אז האם אני חברה טובה, או שבדיוק להפך? לא הצלחתי להחליט. מצד אחד, לא רציתי לדחוף אותו לעשות מעשה נועז שבעקבותיו הוא עלול לאבד את החלום שנותן לו סיבה לקום מהמיטה בבוקר. מצד שני, בלי לשים לב תפסתי בדיוק את העמדה שלו, שמאמינה שהוא לא ראוי לממש את אהבת חייו. אז מה עשינו?
אבל רגע – יש גם צד שלישי. אולי מתחת לכל הסיפורים שהוא מספר לעצמו, וגם לי, זה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות עם החיים שלו - לתחזק חלום שהוא הגדיר כבלתי אפשרי - ואם יום בהיר אחד אהובתו היתה דופקת אצלו בדלת עם מזוודה, הוא פשוט לא היה מסוגל להכיל את זה?
אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, אבל נראה לי שפתאום הבנתי משהו. עליו, על עצמי, ועל אנשים רבים נוספים. האם אנחנו מספרים לעצמנו את האמת לגבי החלומות שלנו, ומגדירים אותם בצורה מדויקת, או שזה בדיוק המקום שבו אנחנו מפספסים?
יש אנשים שפשוט נמשכים לעצב. הם צריכים להמשיך לתחזק חלום בלתי אפשרי כדי לשמור את הפינה המלנכולית החמה להתכרבל בה מדי פעם, וזהו החלום האמיתי שלהם. ומה לגבי החלום הרשמי שעליו הם מספרים לכולם, כולל לעצמם? אותו, משום מה, הם לא באמת עושים שום דבר כדי להגשים. מי שבאמת רוצה להגשים את החלום שלו עושה כל מה שאפשר כדי להשיג אותו, לא? אז אולי, בעצם, החלום האמיתי של החבר שלי הוא לא להתאחד עם אהובתו, אלא תמיד להרגיש לא מספיק טוב עבור האישה שאותה הוא תופס כמושלמת?
אולי. בכל מקרה, זה מנקה ממני את רגשי האשמה. בכל זאת נהגתי כמו חברה טובה כשעזרתי לו לתחזק את החלום הבלתי אפשרי. אולי בתור אחת שנמשכת לעצב בעצמה, בסתר לבי הבנתי אותו. למה? כי כשהחלום שלך הוא לא להגשים את החלום שלך, אז בעצם... אתה מגשים את החלום שלך.
סטטוס: הדרך הטובה ביותר להגשים את החלום שלך היא להתעורר. פול ואלרי
מייל: lsigan@netvision.net.il
פייסבוק
בלוג בהאפינגטון פוסט
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם