חיים צרובים בשכול ודמעות
כל אחד מאיתנו נושא עימו סיפור של מישהו שנפל. כאלה הם חיינו במקום הזה, צרובים בדמעות ובזכרונות. זו תמצית הישראליות
קשה למצוא ישראלי בוגר שלא זוכר בדיוק איפה היה ומה עשה כשהגיעה הבשורה ההיא. אני זוכר דווקא את הבוקר שאחרי. הגשתי אז את תוכנית הבוקר של רשת בערוץ 2, ואיתרע מזלי לעבור באותו הבוקר עם ניידת שידור בין המשפחות שעולמן חרב עליהן. משפחה אחת, שאצלה ביקרתי באותו בוקר, נחרתה בלבי לנצח.
זה היה בית קטן בהוד השרון, אז בקושי ידעתי שיש עיר כזאת, עם חצר קטנה ועץ. ביתו של יפתח שלפוברסקי, אחד הנופלים באסון. הגעתי למקום עם הצוות, ועוד בטרם הכניסה לבית ראיתי ילדה קטנה יושבת למעלה על העץ. זו אחותו של יפתח, אמרו לנו. מאז שהבשורה הגיעה, היא לא יורדת מהעץ.
נכנסתי הביתה ושמעתי את אמא של יפתח, עמית, ואת אביו, חגי, מספרים על הילד שהיה בעל פרופיל נמוך בגלל אסתמה קשה, לא קרבי בעליל, התגייס ליחידה עורפית, אבל נלחם ונלחם ושיגר אינספור מכתבים קורעי לב לכל העולם עד שהצליח לשבור את הביורוקרטיה הצבאית והועבר ליחידת שדה במודיעין, יחידת שטח קרבית בתכלית, הפועלת בעומק לבנון. ואז, בדרך ללבנון, נפל.
האסון פירק את המשפחה. האם עמית נפטרה מסרטן כשלוש שנים אחריו, לא לפני שעמדה בראש מאבק של ההורים השכולים מהאסון. האב חגי מתקשה לדבר על הנושא וכובש את כאבו. לפני כשנה קיבלתי בקשה לחברות בפייסבוק מצעירה בשם אורין שלפוברסקי.
מכיוון שמדובר בשם משפחה נדיר, שאלתי אותה אם יש לה קשר ליפתח. כן, הוא היה אחי, כתבה. שאלתי אותה אם היא הילדה מהעץ. כן, הודתה, זו היא. 15 שנה חלפו, היא בינתיים ירדה מהעץ, אבל אני לא שכחתי, וכנראה כבר לא אשכח, את הבוקר ההוא. רצה הגורל והיום אני מתגורר בערך 200 מטר מהבית ההוא של הוריה בהוד השרון, הבית עם החצר והעץ, הבית שבו גדלה אורין עם יפתח ועם אחות נוספת, הבית שכבר לא ישוב לעולם להיות הבית שהיה.
לפני כמה ימים פנתה אליי אורין בבקשה צנועה. יפתח, מתברר, כתב שיר. "פצעי קור" שמו. הוא הקדיש את השיר בזמנו לחברו הטוב אורי סמואלוב. יפתח ואורי שירתו יחד באותה יחידה במודיעין שדה, עברו יחד את ההכשרה, ישנו מיטה ליד מיטה.
את השיר כתב יפתח על דף מפנקסו ונתן אותו לאורי, ששם אותו בכיס. אחרי שיפתח נהרג, נהג אורי ללכת עם השיר של חברו ז"ל באשר ילך. שנה וחצי אחרי אסון המסוקים נהרג גם אורי סמואלוב. הוא שכב שלושה ימים במארב בדרום לבנון, ליד סוג'וד, ונהרג מפיצוץ מטען בלב הסבך הלבנוני.
יומיים לאחר יום הולדתו ה-21. בחפציו , לאחר שנהרג, נמצא "פצעי קור", השיר של יפתח, מנוילן, בכתב ידו. עכשיו שניהם כבר ז"ל. בהקדשה כתב יפתח לאורי: "דוד סמואלוב, תסתכל על הר מירון ותשאל את עצמך מה הוא מזכיר לך. לי הוא מזכיר עכשיו איש מיוחד, האיש המחייך. שתראה הרבה שקיעות ושיהיו לך רק זריחות".
עכשיו , סיפרה לי אורין, באה אמו של אורי סמואלוב, שרה, ויחד עם הזמר ג'וני קורן, הלחינו את השיר והעלו אותו ליוטיוב. מי שרוצה לעשות קצת טוב על הלב לשתי המשפחות הכואבות האלה, יואיל נא להיכנס ליוטיוב, להקיש "פצעי קור, ג'וני קורן" ולהאזין.
שיר שכתב חבר אחד לחבר אחר, שניהם כבר אינם, הותירו מאחוריהם משפחות הרוסות, לבבות שבורים והרבה מאוד פצעים בנשמה.
קחו את הסיפור הזה, תכפילו ב-20 אלף בערך (כמספר חללי צה"ל) ותקבלו את הישראליות. זוהי תמציתה. כל אחד מאיתנו נושא עמו סיפור כזה על מישהו שנפל. לכל אחד מאיתנו יש את אותם פנים, אותם שמות שבהם הוא הוגה למשמע הצפירה.
אני לוקח איתי את חברי סרן עודד שוורץ ז"ל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה, את יפתח שלפוברסקי, ואת הדוד שלא זכיתי להכיר, אחיו הבכור של אבי, ישראל זילברמן ז"ל, שנפל באחד הקרבות האחרונים של מלחמת העצמאות לאחר ששרד את שתי שנות התופת בשדות הקרב הקשים ביותר.
כאלה הם חיינו במקום הזה, צרובים בשכול, בדמעות ובזיכרונות. לא לחינם נחשב יום הזיכרון לחללי צה"ל, ונחשב גם השבוע הזה בין יום השואה ליום הזיכרון, לסמלי הישראליות המובהקים והמיוחדים ביותר.
אלא שהעניין הזה מתחיל להתערער בשנים האחרונות. ככל שנוקף הזמן מתברר שיש כאן, בתוכנו, שבטים שלמים שלא שייכים להוויה הזו, שלא שותפים בה, שלא מבינים על מה ולמה המהומה. לא, אין טעם לדבר על זה היום, אבל הבעיה הזו לא תיעלם ולא תתפוגג, אלא תלך ותחריף. יום אחד נצטרך להתמודד איתה באומץ.
אקו"ם