שתי הדקות הכי ישראליות שיש
צפירת יום הזיכרון היא צליל לא נעים. הוא נפלט מאותן מערכות כריזה שמבשרות על סכנה, על מוכנות למלחמה. למרבה האירוניה הן משמשות את חיינו גם למלחמה וגם לזיכרון
צפירת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל היא צליל לא נעים. הוא נפלט מאותן מערכות כריזה שמבשרות על סכנה, על אזהרה, על מוכנות למלחמה. למרבה האירוניה הן משמשות את חיינו גם למלחמה וגם לזיכרון. מן פרקטיות ישראלית של גם וגם, שבשתי דקות, פעם בשנה, מזכירה לנו כאב גדול שמתמשך שישים וארבע שנים. זהו צליל שקשה להסתגל אליו, הוא מטריד, מחריש, סוטר ומקפיא. הוא גורם לכל ישראלי לייחל שיפסיק. שפשוט ייפסק - הצליל, המוות , השכול, הכאב.
ישראל עומדת, עוצרת מלכת לשתי הדקות הכי ישראליות: בתחנת האוטובוס, בצד הכביש, בפקק, בבית העלמין מול המצבה, בטקס בבית הספר, ברדיו, בהשלמת הקניות למנגל של מחר, בגן עם הילדים שמתקשים לעמוד דום, בפגישת עבודה או במילואים.
זהו הרגע הכי טהור של זיכרון ישראלי. אותן שתי דקות שמחזירות לחיים, לרגע קט, את זכרו של יקר קרוב או רחוק. הרגע שבו הזיכרון הפרטי הופך לזיכרון לאומי, הרגע שבו כאבן האישי של משפחות הנופלים מתפזר לשתי דקות על כתפיהם של מיליוני ישראלים, המנסים להקל במשהו על המעמסה הבלתי אפשרית של האובדן. הרגע בו כולנו הופכים למשפחה שכולה אחת גדולה.
בשתי דקות ישראליות, הכי ישראליות שיש, אנחנו מתייחדים ומתאחדים - ימין ושמאל, מזרחים ואשכנזים, ותיקים
בעיניים עצומות, בבהייה בנקודה רחוקה, בכבישת המבט בקרקע, בכיווץ – אנחנו זוכרים. הזיכרון שבצפירה, גם אם הוא מתמצה למאה ועשרים שניות ומזדקק לאותן שתי דקות צורמות ומכאיבות, הרי שהוא לא עוזב לאורך כל היום. הוא מהדהד ונצרב בנו, מלווה ומתכתב איתנו עד למעבר החד, עד לחגיגות הערב.
"שלום" שנאמר בשקט, התנהלות איטית, תחושת המסך שיורד, הערות מהסובבים: "זה לא מתאים, היום יום הזיכרון", מוזיקה עצובה ברדיו, מגרשי החניה המלאים בבתי העלמין, ילדים בחולצות לבנות, מדבקות "יזכור" עם תמונת פרח "דם המכבים" שנשארות על החולצה שעות ארוכות לאחר הטקס – זוהי ישראל הלובשת עצבות של כחול ורק בערב מרשה לעצמה, בהדרגה, להוסיף את לובן חגיגות עצמאותנו.
וכששתי הדקות הכי ישראליות מסתיימות והצפירה דועכת במפתיע, לרגע אתה ממתין שתסתיים צפירה נוספת, מרוחקת, דהויה, הנשמעת ממקום אחר - זו שהתחילה שנייה אחרי זו הקרובה. רק לתת עוד רגע של כבוד וזיכרון לנופלים, רק עוד שנייה לשתי הדקות הכי ישראליות שיש.
לזכרו של רס"ן עפר שוורץ, נווט יסעור, שנפל ביום י"א בניסן תשנ"ו, 31.3.1996, בן 26 בנופלו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם