אל תתנו להם להיות פראיירים
יום הזיכרון לא נועד למשפחות השכולות, אלא לחברה הישראלית, שזקוקה לצפירת דומייה כדי לעצור את השגרה המטורפת – ולזכור בזכות מי מתקיימת השגרה
ובכל זאת, נדמה שיום הזיכרון פורץ, בכל פעם מחדש, אל התודעה. ביום שכזה אני יודעת: שוב ייזכר המחיר – הכבד והנורא – של מלחמת הקיום שלנו. שוב ידברו עלינו, וִיספרו על השבר, על חיינו שנחצו לִשתי תקופות – זו שלפני הבשורה המרה וזו שאחריה, ושוב – בתוך הסטטיסטיקות והמספרים, בתוך כל מה שמעציב או מרומם את הלב – ידברו עלינו, המשפחות השכולות.
כולם יודעים: יום הזיכרון לא נועד למשפחות השכולות, אלא לחברה הישראלית, שזקוקה לצפירת דומייה כדי לעצור את השגרה המטורפת – כדי לזכור בזכות מי מתקיימת השגרה. ובכל זאת, על אף שהחברה כולה עומדת דום, ורבים פוקדים את בתי העלמין ביום הזה, כמי שיודעת מה פירושה של נתינה לְמען המדינה – נתינה עד הסוף, אני מבקשת להזכיר דווקא את היעדר האחריות הקולקטיבית.
הייתי בת 29 כאשר מודיע הנפגעים הגיע אל ביתי – אז ביתי המשותף עם אהובי ובעלי, רענן זכרו לברכה, ושני ילדינו הקטנים. רענן נקרא לְשירות המילואים עם תחילתו של מבצע שלום הגליל. הוא ארז את התרמיל, ויצא – כך הוא חונך. כך חונכנו כולנו: אחד למען כולם, כולם למען כולם.
שלושים שנה חלפו מאז. כָּאַבנו, ואנחנו עדיין כואבים את האובדן, אבל תמיד ידענו: יקירנו נפל, כי האמין בכל לב שהוא לוחם, גם במחיר חייו, למען הבית – ולא רק הבית הפרטי; למען החיים – והחיים כולם בחלקת הארץ הזו כדי שתהיה לנו פיסת האדמה הזו לחיות עליה. הם מסרו עצמם למען המדינה. למען הכלל.
היום, ובכלל בשנים האחרונות, כאשר השתמטות כבר איננה מילה שנאמרת בלחש – אני חשה בגידה בכל אחד מהנופלים. אני חשה איך המדינה, במעטה של חוק, החליטה שבַּנטל הזה – הביטָחון של כולנו, גם של אלה שתורתם היא אומנותם – לא יישׂאו כולם. וּבמילים אחרות, יהיו כאלה שיֵישבו בַּבַּית, והאחרים ייצאו כל שנה לשלושים ימי מילואים. יהיו כאלה שלא יתרמו דבר לטובת החברה, למען הכלל, והאחרים ילכו לְמלחמת הקיום – וּלצערנו גם לא ישובו ממנה.
עולם הערכים השתנה בשלושים השנים, שחלפו מאז נפל רענן ולצד שמי נוסף התואר "אלמנה". מה שהיה ברור לכל מי שיצאו אחר כך למשימות הביטחון – אינו ברור עוד: אנחנו שווים בַּזכויות, אבל לא בַּחובות. אנחנו – כולנו – ראויים לחיות על פי דרכנו, אמונתנו וּתפיסת
יש המשוכנעים כי קיימים"פועלים שחורים" שיעשו את העבודה הקשה והמסוכנת, ואחרים לא יַטו שום כָּתף – וממשלות ישראל נתנו לכך "הכשר".
מדינת ישראל עיגנה בְּחוק את חוסר ההגינות, ולמעשה הרבה יותר מזה: בִּקביעה ממלכתית היא חרצה גְזר דין מוות לערכים שבזכותם קמה המדינה ושָׂרדה מול כל אויביה: ערכי האחריות הקולקטיבית והשותפות המלאה בַּגורל. כל אלה אינם עוד חלק מהלקסיקון הישראלי. כל אלה, פירושם סטירת לחי קשה וכואבת לנו, שמסרנו למען המדינה את היקר ביותר. כל אלה הם, בפירוש, בגידה נוראית ביקירינו, שאינם יכולים לקום ולזעוק, ומחאתם היא אילמת לעד.
יש לנו מדינת חוק, והיא חייבת לקבוע: כולנו נותנים. כולנו עושים. כל אחד הוא אבן בחומת המגן שלנו. אנא, אל תתנו ליקירינו – שנותרו מצבה לאותם ערכים – להיות הפראיירים. אל תתנו להם, ולנו, לחוש שמוֹתם היה לַשווא. בחייהם ובמותם הוכיחו שנטל החיים מוטל על כולנו. בואו נשמור על הערכים האלה. בואו נילחם עליהם.
ביום הזה אני מבקשת שנזכור כולנו את המשרתים בצה"ל והתורמים לחברה כולה – ונמשיך, כולנו, לתת יד, לשאת בעול באופן שוויוני, ולהתחשב זה בזה. שיהיה היום הזה תמרור, שיכוון את דרכנו במהלך כל השנה – דרך אל נתינה ומסירות, בדיוק כמו זו של יקירינו שמסרו נפשם; אל דרך של כבוד הדדי ולב פתוח, ברוח תורת ישראל, אל האלמנות והיתומים. אנחנו – שאיבדנו את הבעלים, בני הזוג והאבות שיצאו לשרת ולא שָבו – מבקשים שאובדנם לא יהיה לשווא, שתרומתם – לחברה ולמדינה – תצדיק את עצמה בשגרת היום-יום של 364 הימים האחרים בלוח השנה. נצדיק אותה אם נלך בדרכם. אם נחלוק כולנו את משא הדרך.
בואו נישא בַּנטל כולנו – לְזכר הנופלים, לְמען החיים. לְזכר הֶעבר, למען המחר. נזכור את יקירנו – ביום הזה. ונזכור אותם תמיד.
הכותבת היא יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם