למי תחולק הקרקע
יום העצמאות עבורי הוא היום שבו אני מבקשת להזכיר את מה שנשכח והושכח. את הגבולות שנמחקו, את הקו הירוק שלא נוכח ואת הנכבה המושתקת
מה עניין תכנון ליום העצמאות? תכנון קובע למי תחולק הקרקע ומה ייעשה בה. קרקע היא משאב חיוני ויקר ולכן מי ששולט עליה הוא בעל כוח ויכול להכתיב את התכנון. אם התכנון הוגן, שומר על זכויות ועונה על צרכי האנשים, הוא יכול לאפשר להם עצמאות, להעניק להם תשתית לניהול אוטונומי של חייהם.
לצערי הגדול, במרחב שישראל שולטת בו, מדיניות התכנון היא של אפליה ודיכוי של האוכלוסייה הערבית, במטרה לייהד את המרחב, משני צידי הקו הירוק.
כן, הקו הזה, קו הכיבוש של 1967, שכבר יש מי שלא יודעים מהו, שכבר לא מופיע במפות. לא מופיעים במפות גם מאות הכפרים הפלסטינים שתושביהם גורשו או ברחו והם הפכו לפליטים בשנת 1948. אבל לא רק אז. בימים אלה נידון מתווה פרוור "להסדרת התיישבות
הבדווים בנגב" – תוכנית מקיפה שיישומה כרוך בעקירה של כ-30-40 אלף בדווים מבתיהם ללא סיבה מוצדקת (שכן קיימות חלופות) ובניגוד לרצונם. מדובר אפוא במדיניות מתמשכת של נישול האוכלוסייה הערבית בישראל מקרקעותיה.
לכן, יום העצמאות בשבילי הוא היום שבו אני מבקשת להזכיר את מה שנשכח והושכח. את הגבולות שנמחקו, את הקו הירוק שלא נוכח, לא במפות ולא בשטח. את הנכבה המושתקת, המועלמת מתחת לעצים של קק"ל, הניבטת אלי משרידי הכפר אנדור הנמצא סמוך לביתי. בכל פעם שאני מרימה את ראשי אל הגבעה עליה היה בנוי, אני רואה את שרידי הבתים ואת גדרות הצבר וחושבת על 700 תושביו שברחו ממנו במאי 1948.
ביום העצמאות השנה אצטרף לתהלוכת השיבה לכפרים הרוסים אחרים, הפעם הכפרים עמקא ואלכוויכאת שבגליל המערבי. זו הצעדה ה-15 והיא מאורגנת על ידי הוועד להגנה על זכויות העקורים בישראל. ביום הזה אני מבקשת לקחת אחריות ביחס למה שהתרחש וממשיך לקרות, ללא הרף, גם כיום.
כי אין עצמאות בעיני אלא כשהיא שוויונית, נחלת כל מי שחיו בעבר במרחב הזה וכל אלה שחיים בו כיום.